מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אז קודם כל הערה על הבחירות: בגלל ההתנהלות של אנשי מרצ והעבודה בזמן הקורונה – אני לא מרגיש שאני מסוגל להצביע להם. הם פשוט התנהגו כמו בובות שמנוהלות לפי מידע שסיפק להם משרד הבריאות.

אז למעשה יכולתי להחליט שאני לא מצביע הפעם. אבל בגלל שעוד לפני הקורונה ועוד לפני ההפגנות נגד ביבי, חשבתי שאין אף מפלגה ציונית שבאמת איכפת לה מהכיבוש או מהשליטה בערבים.

אז נשאלת השאלה: למה נלחמתי כל כך כדי שביבי יירד מהשלטון? למה נסעתי לבלפור כדי לנסות להעלות את ממשלת השינוי?

מספר תשובות אפשריות:

1. הייתי תמים והאמנתי שממשלה אחרת תהיה טובה יותר
2. שוב פעם חשבתי ש"הפעם נשים את הערבים בצד" ונתמקד על ממשלה שתדאג להיודים טוב יותר
3. באופן כללי האמנתי בפוליטיקה ולא הבנתי שיש כאן סוג של משחק מכור.

אז מה קורה עכשיו? שתי אופציות, או להצביע למפלגה של איימן עודה, רק כדי לאזן את המלפגה של בן גביר ואת החרדים. או לא להצביע בכלל.. להצביע לערבים זה להאמין שיש אולי ערך כלשהו למשחק הפוליטי. לא להצביע זה להגיד שזו הכל הצגה, אבל אז צריך להיות מוכן לזה שבאמת אין משמעות לכך שתעלה לדוגמא ממשלה ימנית.

עדיין לא יודע מה אחליט. בכל מקרה יהיה בסדר!

מידע אודות גלעד שבתאי באתר כרטיס ביקור

בוקר טוב

הכוחות הישראלים נכנסים לעזה שוב פעם. לפי החבר שלי, מור משדרות,  זו הפעם השמינית בעשר השנים האחרונות.

מבאס מאוד ונראה שאין פתרון למצב. אבל אני רוצה דווקא להתייחס להיבט אחר של העניין:

בשבועיים בהם הנערים היו חטופים, זכינו למפגן כוח מרשים של אימותיהן. אפשקר אפילו לומר "מדהים בעוצמתו". אבל לא היה זה מפגן רגשות רגיל של אימהות החרדות לגורן בניהן, אלא מפגן כוח נדיר של אימהות אשר אינן מוותרות על "מפעל חיינן" ואפילו ברגעי האבל והחרדה בוחרות "להתשמש בעצמן" כדי לקדם את חזון ארץ ישראל השלמה, חזון האמונה בהשם וחזון האחדות של העם המאמין בארץ ישראל השלמה.

מה שהבנתי לגבי העניין הוא שבעשרים השנה האחררונות, מאז רצח רבין – המתנחלים קובעים את סדר היום ואת האג'נדה במדינה. אמנם הייתה את ההתנתקות באמצע, שהיוותה עבורם נקודת שבר גדולה ובנקודה זו אכן העם עזב אותם – אך בכל הקושר להתנהלות ישראל ביהודה ושומרון, אין ספק שהם הצליחו לקבוע למליוני ישראלים כיצד יראה סדר היום המדיני בשמונה השנים האחקרונות, כיצד ייראה סדר היום הבטחוני, וכמה יישאר לחינות ולרווחה.

הם חזקים, הם מאורגנים והם ממוקדי מטרה. מעניין לראות כיצד הם מתנפלים על כל פוסט בפייסבוק וממלאים אותו בביקרות כלפי ה"מבקרים". ואילו השמאל והמרכז, בשם איזו אחדות מבובלת – לא מעמידים אותם במקומם ומאפשרים להם להחזיק אותם בני ערובה בכל תחומי החיים.

ברמה הפוליטית השמאל לא מעיז לצאת נגד המתנחלים ורק מציג את עצמו כמגן על הזכויות של הערבים במקום להגן בנחישות ובעוצמה על הזכויות של עצמו!!!!

פרסומת שבועית והמלצה רוחנית

סדנאות הטנטרה של סוג'יי ומורן

מצאתי קטע נחמד שכתבתי בשנת 2006 כשהחלטתי לעזוב את פייסבוק…..!!!!

זה מה שכתבתי אני על פייסבוק- כשהסברתי לחברים שלי מדוע עזבתי :
העניין בפייסבוק אינו מי חבר שלך, אלא מי לא חבר שלך. במשך שעה הסתכלתי בפרופילים של חברים שלי, כדי לראות מי ממכרי נהיה חבר שלהם, אבל לא הציע לי חברות!כמובן שיכולתי אני לנקוט את היוזמה, אך למה שאבקש חברות מהסנובים האלו.אבל האמת היא שאני לא מתלהב מהפייסבוק הזה. הקשרים הוירטואליים בין אנשים נראים לי מוזרים. וגם כל הפעילויות, ההתארגנויות והיוזמות הן בעיקר וירטואליות.

במייל פרטי ואישי – כתב לי חבר שלי את התחושה הקשה שקיבל מהיותו חבר בפייסבוק:
מדהים אותי שאני מושפע מהאתר הזה..  בייחוד שפגשתי פתאום כמה מהאנשים במציאות,  אחרי שתקופה רק ראיתי את פרצופם משתקף דרך התמונות הקטנות של האתר. באתר כולם נראים כאילו יותר מוצלחים, מגניבים, בתמונות מחמיאות כביכול,
במציאות פתאום רואים אדם רגיל,  עם בעיות רגילות ומשעממות..  כביכול מאכזב.  ימימה קוראת לזה יניקה מהזולת- ואני מרגיש שאני שוחה לא מעט בים הדמיונות המתעתע הזה.     אז בגלל זה אמרתי שיצאת גבר שעזבת את פייסבוק.
כאילו להגיד: אתם נחמדים,  ואתם חברים שלי,  אבל כל מסיבת הדמיונות האלה שייכות לאיזה מטריקס שיקרי ועלוב.

לסיכום – שהייה במרחב וירטואלי טומנת בחובה מפחי נפש ואפשרות להישאר מרוקן ומאוכזב.

המון זמן לא כתבתי – יש מספר נושאים שהייתי רוצה להתייחס אליהם

1. בעקבות כתבה של אמילי עמרוסי בעיתון ישראל היום יצא לי להיות מזועזע מרמת האלימות במדינה. לא משנה באיזה מגזר זה פשוט בכל מקום: אלימות של ערבים, אלימות של מתנחלים, אלימות של פוליטיקאים, אלימות של שונאי זרים, אלימות של הזרים עצמם ואלימות של אוהבי זרים. לאחר מכן חשבתי ששימור האלימות קשור במידה רבה בהחלטות פוליטיות: המנהיגים משמרים את הפערים הגדולים בין העניים והעשירים, וכך כל מיני מגזרים מוזנחים נהיים יותר ויותר אלימים. אך כמובן שהאלימות קיימת גם במגזרים חזקים – היא קיימת בכל מקום.  אין לי כאן שורה תחתונה רק לציין שזה מפחיד.

2. אפרופו אלימות ואפרופו  העיתון "ישראל היום". זה זמן מה שאני מחרים את העיתון הזה לאחר הסיפור על נתן אשל ש"הונחת" בלשכת ראש הממשלה על ידי שלדון אדלסון, הבעלים של עיתון ישראל היום.  כך כך הרבה אנשים לוקחים את העיתון הזה ומרגישים שחסכו כסף אך הם לא מבינים שבעצם מוכרים להם ביותר דעות אשר מוטות לטובת העשירים. הנחתת נתן אשל בלשכה של ביבי הינה מעשה אלים ביותר מה שאומר שבעלי ההון מוכנים ליצור אלימות ומוכנים להתעלם מכל דבר כל עוד המעמד שלהם והביטחון שלהם יישמר. את זה אשר לשנות רק על ידי מהפכה תודעתית או מהפכה חברתית קיצונית. אני רק אציין שכאשר נפל לידי במקרה העיתון לפני שבועיים -אז מצאתי בכל זאת כמה כתבות לא רעות.

3. ממליץ על הספר "אמן של העולם הצף" מאת קזואו אישיגורו

שבוע טוב!