ארכיון קטגוריה: החברה

הדברים שאנחנו מזמנים אל חיינו

לפני שבועיים הייתי בחופשה בבולגריה, והיה לי כיף להיות בחופש עם עצמי ובלי כל אחריות (כמעט). אולם שמתי לב שמידי פעם פתאום יש בי חוסר שביעות רצון מהחיים שלי, ושלמרות תחושת החופש והכיף, אני פתאום מרגיש שיש משהו לא מספיק או לא לגמרי מדוייק עבורי.

אז ישבתי בחדר במלון וצפיתי בסרטון של מורה רוחנית בשם טיל סוואן. בסרטון היא אמרה ,שכל דבר שקיים בחיים שלנו, אנחנו למעשה "זימנו" בעצמנו מתוך צורך כלשהו שיש לנו. חלק דברים זימנו באופן מודע – דברים כגון זוגיות, משפחה, עבודה (כדי להרגיש ביטחון, או חיבור), אבל טיל אומרת שחלק מהדברים אנחנו מזמנים גם מתוך צרכים לא מודעים (למשל להיות חלשים או חולים כדי שמישהו יטפל בנו). מה שאני לקחתי מהסרטון, זה שאני צריך לקחת אחריות מלאה על המצב שלי בחיים. וגם הרגשתי פתאום שאחרי כל המסע שעברתי, ובגילי המופלג (48 השבוע…) – אין מצב שלא אהיה מרוצה ממשהו בחיים שלי. וההחלטה או התובנה הזאת – שאני קודם כל מרוצה לחלוטין ממה שקורה לי בחיים, איפשרה לי לקבל בשמחה ובמאה אחוז – את המצב שלי בחיים ואת כל מה שמתרחש -הטוב והפחות טוב.

והחלק השני – מה שסוראן אומר:

סוראן, הסמכות הרוחנית המועדפת עלי – אמר באחת ההרצאות האחרונות, שכל דבר שאנחנו "מזמנים" אל החיים, צריך להיות קשור לתהליך של הליכה פנימה לתוך עצמנו: רק אם עשינו תהליך של ויתור על האפשרות שנקבל את מה שאנחנו רוצים, יש סיכוי שנקבל אותו. (וגם יש סיכוי שלא נקבל אותו…..) אך הדבר המשמעותי הוא שהתאבלנו או חווינו את הכאב של לא-לקבל את מה שאנחנו רוצים. של: לחיות את החיים בלי אותו דבר שלכאורה חסר בחיינו ושהיינו רוצים להזמין/לקבל.

רק הערת ביניים: גם אם עשינו תהליך אמיתי של וויתור, אין זה אומר שלא נרצה דברים בחיים. רצונות ותשוקות לא אמורים להעלם. רק כמובן שסוראן וגם טיל סוואן מדברים ברוב המקרים על רצונות יותר "טהורים" ופחות על רצונות של האגו או של השגת כבוד והכרה, כי לפי סוראן רצונות כאלו מראש נידונו ליצור סבל אצל מי שרץ בעקבותיהם.

אז כאמור: אנחנו לא יכולים לדעת אם אנחנו אמורים לקבל מהיקום את מה שביקשנו, ואנחנו לא רוצים להתנות את האושר שלנו במשהו שיקרה או לא יקרה. לכן הדבר היחידי שצריך לעשות זה להרפות ולקבל את האפשרות שזה לא יקרה. ואז הדבר יגיע או שלא יגיע – אך אנחנו נהיה בסדר.

הסרטון של סוראן:

סרטון יפה של טיל סוואן

פרסום שבועי: הסבר על עמידה נכונה באתר שלי

הבחירות הקרובות, הקורונה והמצב החיצוני

אז קודם כל הערה על הבחירות: בגלל ההתנהלות של אנשי מרצ והעבודה בזמן הקורונה – אני לא מרגיש שאני מסוגל להצביע להם. הם פשוט התנהגו כמו בובות שמנוהלות לפי מידע שסיפק להם משרד הבריאות.

אז למעשה יכולתי להחליט שאני לא מצביע הפעם. אבל בגלל שעוד לפני הקורונה ועוד לפני ההפגנות נגד ביבי, חשבתי שאין אף מפלגה ציונית שבאמת איכפת לה מהכיבוש או מהשליטה בערבים.

אז נשאלת השאלה: למה נלחמתי כל כך כדי שביבי יירד מהשלטון? למה נסעתי לבלפור כדי לנסות להעלות את ממשלת השינוי?

מספר תשובות אפשריות:

  1. הייתי תמים והאמנתי שממשלה אחרת תהיה טובה יותר
  2. שוב פעם חשבתי ש"הפעם נשים את הערבים בצד" ונתמקד על ממשלה שתדאג להיודים טוב יותר
  3. באופן כללי האמנתי בפוליטיקה ולא הבנתי שיש כאן סוג של משחק מכור.

אז מה קורה עכשיו? שתי אופציות, או להצביע למפלגה של איימן עודה, רק כדי לאזן את המלפגה של בן גביר ואת החרדים. או לא להצביע בכלל.. להצביע לערבים זה להאמין שיש אולי ערך כלשהו למשחק הפוליטי. לא להצביע זה להגיד שזו הכל הצגה, אבל אז צריך להיות מוכן לזה שבאמת אין משמעות לכך שתעלה לדוגמא ממשלה ימנית.

עדיין לא יודע מה אחליט. בכל מקרה יהיה בסדר!

מידע אודות גלעד שבתאי באתר כרטיס ביקור

קואליציה חברתית של האופוזיציה ושותפים – קואליציה מסוג חדש

הרעיון שלי  הוא להקים כוח משמעותי שיאפשר להרבה מהמפלגות בכנסת לא להיות רק אופוזיציה אלא גם קואליציה שיוזמת ועושה דברים. הרעיון הוא התאחדות לשם הקמת "קואליציה חברתית" שתפעל ותקדם חקיקה למען אזרחי המדינה תוך כדי שיתוף פעולה וניצול הכוח המשותף של המפלגות וחברי הכנסת. הקמת הקואליציה תתחיל מהמפלגות שכנראה לא יהיו בקואליציה ה"אמיתית":מפלגת העבודה, יש עתיד, מרץ והרשימה המשותפת. אבל אפילו מפלגות שכן יהיו בקואליציה יוכלו להיות בקואליציה החברתית. הקואליציה תקדם החלטות שאינן מגזריות: דאגה לפנסיה של הציבור, הורדת יוקר המחייה והדיור, חיזוק השכבות החלשות בישראל ( כולל המגזר הערבי). אם תצליח לקום קואליציה כזו היא תהווה צעד גדול למהפכה חברתית וגם לפיוס בין מגזרי. מפני שהקואליציה החברתית פתוחה לכולם ואינה באה נגד אף מפלגה או על חשבון אף מפלגה, היא תוכל לשנות את השיח הפוליטי מוויכוח בין ימין ושמאל לשיח של מטרה משותפת. לא יהיה צורך להוכיח שהאחר טועה. לכל אחד יהיה את מקומו ואת תפקידו.

במי בחר העם? ב120 חברי כנסת או בקואליציה?

בואו נניח לרגע שכל 120 חברי הכנסת הם השלטון. כל חברי הכנסת יחד מייצגים את כל העם. מה משמעות ההחלטה שמי שיהיה לו 61 מנדטים יהפוך לקואליציה? שהם יהיו השלטון?  אז נניח שמבחינה מדינית זה יאפשר להתנגד לוויתורים. אבל מה מבחינה חברתית? היכן נגמרת הקואליציה ואיפה מתחילה האופוזיציה? הרי כולם פרלמנטרים שתפקידם לייצג את אזרחי המדינה ולנסות ליצור כאן חיים טובים יותר.

המפלגות שבקואליציה – מה תפקידן?

בואו ניקח לדוגמא את 6 מנדטים שיש כעת למפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. סביר להניח שהוא יישב בממשלה. אבל מי הם הבוחרים של ליברמן? מה הצרכים שלהם? מה הציפיות שלהם בתחום החברתי –כלכלי? ניתן להניח שהם ימניים בדעותיהם ולכן הצביעו לו, וכאשר תעלה סוגיה ביטחונית –מדינית הוא יפעל פחות או יותר כפי שהם מאמינים. אך מה מבחינה חברתית וכלכלית? הרי הם אינם משתייכים למגזר אחד. כיצד ישיבה של ליברמן בקואליציה תשרת את האינטרסים שלהם מבחינה כלכלית או חברתית?  לכן גם מי שיושב בתוך הממשלה –  יכול לקחת חלק בקואליציה החברתית ולהיות חלק מעשייה חברתית משמעותית יותר.

רק להבהיר את הנקודה: לא מדובר בקואליציה שמרכיבה את הממשלה. את הקואליציה הנ"ל ירכיב בנימין נתניהו עם 60+ חברי כנסת. ההצעה שלי אינה שקואליציה זו תכלול את כולם. אני מדבר על קואליציה מסוג אחר, פחות רשמי.

מי מייצג את העם?

מתוצאות הבחירות עולה כי ישנם כ 5 מליון ישראלים המיוצגים על ידי כ85 חברי כנסת, בלי שיש פילוח מובהק בין הבוחרים או האינטרס שלהם( עבודה, כחלון,לפיד, ליכוד, ליברמן, מרצ). כמו כן יש 35 חברי כנסת המייצגים מגזרים ספציפיים (חרדים, ערבים ומתנחלים) אך ייתכן מאוד שהציבור אותו הם מייצגים  חולק אינטרסים רבים משותפים עם הציבור החילוני –יהודי.

כל אחד מ-120 חברי הכנסת יוכל להיות חלק מקואליציה חברתית. הם לא יהיו צריכים לוותר על המפלגה שלהם ולא על מקומם ברשימה שאליה נבחרו, אפילו לא על תפקידם בממשלה במידה וייכנסו אליה.  הם רק צריכים לרצות להיות חלק מקואליציה חברתית שתפעל יחד. ומה שנפלא הוא שזאת תהיה קואליציה ללא אופוזיציה. קואליציה שיכולה להכיל את כולם, בלי לבוא על חשבון אף אחד וללא צורך להוכיח את טעויות האחר.

הקואליציה החברתית

 במקום שרים בלי תיקים, יהיו בקואליציה החברתית תיקים בלי שרים. מדובר על שינוי סדרי עדיפות. על עזרה לאזרח ועל ייצוג אמיתי שלו. חבר כנסת באופוזיציה שיהיה חלק מהאופוזיציה החברתית יכול לעשות הרבה יותר מחבר כנסת מהקואליציה שקיבל כיסא בוועדת חוץ וביטחון. (וכמובן שגם חבר הכנסת מוועדת הביטחון יוכל להצטרף…)

אז איך מתחילים?

מצד חברי הכנסת- הייתי מצפה מיצחק הרצוג לנצל את זמן הרכבת הקואליציה של ביבי, ולהקים את הקואליציה החברתית. לקבוע פגישה עם לפיד, עם כחלון, ועם נציגי הרשימה המשותפת. לאחר מכן ימשיכו לפיד, הרצוג וכל מי שיהיה בפנים להיפגש עם כל שאר המפלגות ולהציע להם להיות חלק.

במקום לבזבז שנים על תקיפת הקואליציה ועל מלחמות פנימיות  ותוך כדי לאבד בדרך את הרצוג, גלאון ורבים טובים אחרים – אפשר לעשות מעשה. הילארי קלינטון דיברה על "פוליטיקה של משמעות" כבר בשנות התשעים. אולי כעת הגיע הזמן?

מלחמה גרסת 2014

בוקר טוב

הכוחות הישראלים נכנסים לעזה שוב פעם. לפי החבר שלי, מור משדרות,  זו הפעם השמינית בעשר השנים האחרונות.

מבאס מאוד ונראה שאין פתרון למצב. אבל אני רוצה דווקא להתייחס להיבט אחר של העניין:

בשבועיים בהם הנערים היו חטופים, זכינו למפגן כוח מרשים של אימותיהן. אפשקר אפילו לומר "מדהים בעוצמתו". אבל לא היה זה מפגן רגשות רגיל של אימהות החרדות לגורן בניהן, אלא מפגן כוח נדיר של אימהות אשר אינן מוותרות על "מפעל חיינן" ואפילו ברגעי האבל והחרדה בוחרות "להתשמש בעצמן" כדי לקדם את חזון ארץ ישראל השלמה, חזון האמונה בהשם וחזון האחדות של העם המאמין בארץ ישראל השלמה.

 

מה שהבנתי לגבי העניין הוא שבעשרים השנה האחררונות, מאז רצח רבין – המתנחלים קובעים את סדר היום ואת האג'נדה במדינה. אמנם הייתה את ההתנתקות באמצע, שהיוותה עבורם נקודת שבר גדולה ובנקודה זו אכן העם עזב אותם – אך בכל הקושר להתנהלות ישראל ביהודה ושומרון, אין ספק שהם הצליחו לקבוע למליוני ישראלים כיצד יראה סדר היום המדיני בשמונה השנים האחקרונות, כיצד ייראה סדר היום הבטחוני, וכמה יישאר לחינות ולרווחה.

 

הם חזקים, הם מאורגנים והם ממוקדי מטרה. מעניין לראות כיצד הם מתנפלים על כל פוסט בפייסבוק וממלאים אותו בביקרות כלפי ה"מבקרים". ואילו השמאל והמרכז, בשם איזו אחדות מבובלת – לא מעמידים אותם במקומם ומאפשרים להם להחזיק אותם בני ערובה בכל תחומי החיים.

 

ברמה הפוליטית השמאל לא מעיז לצאת נגד המתנחלים ורק מציג את עצמו כמגן על הזכויות של הערבים במקום להגן בנחישות ובעוצמה על הזכויות של עצמו!!!!

 

 

 

פרסומת שבועית והמלצה רוחנית

סדנאות הטנטרה של סוג'יי ומורן

יום הזיכרון 2014

 

ערב יום הזיכרון, כותב לי במחשב ושומע ברקע את "בשביל אל הבריכות" של חוה אלברשטיין. שיר שליווה אותי במשך שנים ומתחבר לי עם ימי זיכרון.

ואילו כיום – יום הזיכרון לא ממש עובר אצלי קשה. בלילה אני אפילו יוצא למעגל הגברים שלנו. בימים כאלו של פיצוץ המשא ומתן קשה שלא לחשוב שהעם שלנו פשוט רוצה מלחמות. ולא שאני בא ממקום פוליטי מסויים -אבל הטירוף….

חזרה לחוה אלברשטיין:

"והיא אמרה לו הן מחר תצא לדרך. את תרמילך ארזתי שאותו תיקח. לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת. הן אם תזכור תזכור ואם תשכח תשכח."

איזו נגיעה יפה של רוחניות באמצע שיר אהבה/ מלחמה שכזה. זה גם מזכיר לי   – מלבד ימי זיכרון – , סיפור של פרידה מבחורה בה התאהבתי בדיוק חודש לפני הטיסה להודו. שנינו היינו מספיק חכמים לשחרר ואת כל אחד מאיתנו הובילו החיים למקומות שונים מאוד.

 

זה מתחבר לי למשהו קצת אחר -שאמר פאפאג'י: בכל לילה, רגע לפני שאתם נרדמים, אתם מסכימים לשחרר הכל: את התוכניות שלכם, את מה חושבים עליכם, את מי אתם רוצים להיות ואת מי שפגע בכם. מדוע שלא תעשו זאת כמה שעות לפני כן, כשאתם ערים…. (תרגום חופשי שלי -של רוח הדברים).

ולמי שלא הבין – נסיים עם חוה אלברשטיין-

"והוא יצא לקרב עת החמה הנצה, ולא חזר משם ימים רבים כל כך. והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח. והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח

אז שנישא תפילה לשלום לאמת ולאהבה

 

 

 

 

פייסבוק – עולם מתעתע

מצאתי קטע נחמד שכתבתי בשנת 2006 כשהחלטתי לעזוב את פייסבוק…..!!!!

 

זה מה שכתבתי אני על פייסבוק- כשהסברתי לחברים שלי מדוע עזבתי :
העניין בפייסבוק אינו מי חבר שלך, אלא מי לא חבר שלך. במשך שעה הסתכלתי בפרופילים של חברים שלי, כדי לראות מי ממכרי נהיה חבר שלהם, אבל לא הציע לי חברות!כמובן שיכולתי אני לנקוט את היוזמה, אך למה שאבקש חברות מהסנובים האלו.אבל האמת היא שאני לא מתלהב מהפייסבוק הזה. הקשרים הוירטואליים בין אנשים נראים לי מוזרים. וגם כל הפעילויות, ההתארגנויות והיוזמות הן בעיקר וירטואליות.

במייל פרטי ואישי – כתב לי חבר שלי את התחושה הקשה שקיבל מהיותו חבר בפייסבוק:
מדהים אותי שאני מושפע מהאתר הזה..  בייחוד שפגשתי פתאום כמה מהאנשים במציאות,  אחרי שתקופה רק ראיתי את פרצופם משתקף דרך התמונות הקטנות של האתר. באתר כולם נראים כאילו יותר מוצלחים, מגניבים, בתמונות מחמיאות כביכול,
במציאות פתאום רואים אדם רגיל,  עם בעיות רגילות ומשעממות..  כביכול מאכזב.  ימימה קוראת לזה יניקה מהזולת- ואני מרגיש שאני שוחה לא מעט בים הדמיונות המתעתע הזה.     אז בגלל זה אמרתי שיצאת גבר שעזבת את פייסבוק.
כאילו להגיד: אתם נחמדים,  ואתם חברים שלי,  אבל כל מסיבת הדמיונות האלה שייכות לאיזה מטריקס שיקרי ועלוב.

לסיכום – שהייה במרחב וירטואלי טומנת בחובה מפחי נפש ואפשרות להישאר מרוקן ומאוכזב.

הכל פוליטיקה – שלום, סתיו שפיר, אמנון ליפקין שחק ועוד

לפני חודש נזכרתי באמנון ליפקין שחק ותהיתי מדוע הוא נעלם מהפוליטיקה כל כך מהר. היום התבשרנו שהוא נפטר, וכנראה שהיה חולה.

יהי זכרו ברוך. לכן החלטתי לכתוב היום על פוליטיקה. שלמה ארצי אומר ש"הכל פוליטיקה" בשיר עבד הממהר. וזה לקוח מהספר של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב", שם הוא כותב "הכל בוליטיקה" כי כך מבטא זאת עבד.

אני אזרום קצת עם אסוציאציות: אח שלי אומר שמפלגת העבודה זנחה את כוונות השלום שלה ופנה רק לכיוון סוציאל דמוקרטי – רק לכיוון של המחאה. האם זה אומר שהשלום רק הולך ומתרחק? בשנות התשעים, כשהיינו בנוער העובד, האשמנו את מפלגת העבודה שהיא רק עושה שלום וזנחה את הסוציאליזם.

מעניין מה זה אומר שכעת התהפך הגלגל. זה כמובן משמח לגלות שהמחאה נתנה לנו עוד כמה פירות מלבד סתיו שפיר….. מצד שני זה די עצוב שגם מפלגת העבודה כבר לא מאמינה בשלום.

אני, דרך אגב,  הייתי בטוח שהמחאה הייתה כישלון חרוץ ושסתיו שפיר היא רק עלה התאנה המוכיח זאת. אך מסתבר שבכל זאת היא חילחלה מעט עמוק יותר.

אז לסיכום, אם הכל פוליטיקה אז נתפלל שהפוליטיקאים יעזרו קצת בדרך ליצרית עתיד טוב יותר לנו ולעם הפלסטינאי.

יחפים – חיי קיבוץ

צפיתי בסדרה יחפים – סדרה בת שישה פרקים על שלושה דורות בחיי קיבוץ, או ליתר דיוק, שלושה דורות של אנשים החיים בקיבוץ: המייסדים, דור הבנים הראשון, והדור שכבר נולד לקיבוץ וותיק בשנות השבעים וגוגל בשנות ה80.

הסדרה היא פספוס גדול, וחלק מהדמויות ממש לא מצליחות להתפתח בגלל הקושי להכניס שלושה דורות בשישה פרקים.

אני חושב שבכל זאת אהבתי את הסידרה כי היא הזכירה לי את הילדות שלי בקיבוץ, ואת שנות ה80 שהם גדלתי והתחלתי להתבגר בקיבוץ אשר ניסה להשתנות ולהבין מה הוא בדיוק רוצה להיות.

אבל מה שהכי השפיע עלי היה משפט אחד שנאמר שם: הם אמרו (בסארקאזם) שהקיבוף הוא המצאה גאונית: במקום שאחרים יעבירו עליך ביקורת, אתה כבר לומד להסתכל על עצמך כל הזמן מבעד לעיניים של אחרים, וכבר להעביר ביקורת על עצמך.

 

זה פתאום הרגיש לי נכון בצורה נוראית וכואבת. והרגשתי שעל אף שהתרחקתי מהקיבוץ, אני עדיין ממשיך לפעמים להסתכל על עצמי בעיניים של האחרים ותמיד כבר להרגיש לא בסדר ולא נעים.

אז אני מאחל לעצמי לאט לאט לשחרר את המקום הזה, ולחיות חיים יותר משוחררים, וללא הכפתורים האוטומטיים של העיניים החיצוניות האכזריות.

החופש הגדול, איראן, מחלות ועוד

השנה זו הפעם הראשונה מאז סוף כיתה יב' שאני חווה את החופש הגדול. כי זו הייתה השנה הראשונה שהבן הגדול הלך לגן – ולכן גם הגיעה חופשה של חודש וחצי.

ומה התגלה: שמחוץ לקיבוץ, החופש הוא לא כל כך גדול… כאן אין חופש מאורגן ואין מטפלות שמשגיחות על הילדים כל הקיץ.

ומה עוד גיליתי: שזה ממש כיף להיות עם הילדים. אני ממש מקנא באישתי לנוסעת איתם כל יום לים או לבריכה. (כמובן שהתמזל מזלנו ואישתי גם כן בחופש, אחרת באמת לא יודע מה היינו עושים). ולילדים כיף איתנו. אין מה להגיד – זמן איכות זה דבר שאסור לוותר עליו ולא למכור אותו בזול.

איראן – קראתי אתמול כתבה של סבר פלוצקר והשתכנעתי שעלולה לפרוץ מלחמה עם איראן. זה כמובן נושא מאוס שכולם מדברים עליו. אבל אני בספק אם אנחנו ממש מבינים כמה נורא יכולה להיות מלחמה עכשיו. במיוחד להורים צעירים כמונו שפתאום יש להם כל כך הרבה מה להפסיד.

מקווה שאלוהים ישמור עלינו.

(אבל עלתה לי מחשבה – שבזמן מלחמה כשכל אחד מפסיק לעשות בשביל עצמו ומתגייס למען המדינה -אז יש לנו הרבה יותר כוח).

מחלות

והנה -אף ללא מלחמה יש בכל יום עוד ועוד אנשים המגלים כי נגזר עליהם לצאת למלחמה פרטית – מלחמה עם מחלת הסרטן. אמנם להרבה יש תמיכה גדולה מהמשפחות ומהחברים, אך זה דבר עצוב ומטריד, ונדמה שיותר ויותר אנשים נהיים חולים.

נקווה שאלוהים יגן עלינו ויביא לכולם רפואה שלמה. (ואל תדאגו -אני לא מתחזק בכלל. באמת).

אלימות, העיתון ישראל היום, והמלצה

המון זמן לא כתבתי – יש מספר נושאים שהייתי רוצה להתייחס אליהם

1. בעקבות כתבה של אמילי עמרוסי בעיתון ישראל היום יצא לי להיות מזועזע מרמת האלימות במדינה. לא משנה באיזה מגזר זה פשוט בכל מקום: אלימות של ערבים, אלימות של מתנחלים, אלימות של פוליטיקאים, אלימות של שונאי זרים, אלימות של הזרים עצמם ואלימות של אוהבי זרים. לאחר מכן חשבתי ששימור האלימות קשור במידה רבה בהחלטות פוליטיות: המנהיגים משמרים את הפערים הגדולים בין העניים והעשירים, וכך כל מיני מגזרים מוזנחים נהיים יותר ויותר אלימים. אך כמובן שהאלימות קיימת גם במגזרים חזקים – היא קיימת בכל מקום.  אין לי כאן שורה תחתונה רק לציין שזה מפחיד.

2. אפרופו אלימות ואפרופו  העיתון "ישראל היום". זה זמן מה שאני מחרים את העיתון הזה לאחר הסיפור על נתן אשל ש"הונחת" בלשכת ראש הממשלה על ידי שלדון אדלסון, הבעלים של עיתון ישראל היום.  כך כך הרבה אנשים לוקחים את העיתון הזה ומרגישים שחסכו כסף אך הם לא מבינים שבעצם מוכרים להם ביותר דעות אשר מוטות לטובת העשירים. הנחתת נתן אשל בלשכה של ביבי הינה מעשה אלים ביותר מה שאומר שבעלי ההון מוכנים ליצור אלימות ומוכנים להתעלם מכל דבר כל עוד המעמד שלהם והביטחון שלהם יישמר. את זה אשר לשנות רק על ידי מהפכה תודעתית או מהפכה חברתית קיצונית. אני רק אציין שכאשר נפל לידי במקרה העיתון לפני שבועיים -אז מצאתי בכל זאת כמה כתבות לא רעות.

3. ממליץ על הספר "אמן של העולם הצף" מאת קזואו אישיגורו

 

שבוע טוב!