מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

כבר שנים שאני במסלול הרוחני ושומע שכל הרעיון של התפתחות רוחנית זה נוכחות. מורים רבים שפגשתי הדגישו את החשיבות של להיות נוכח בכל רגע ורגע בחיים. ואכן חוויתי רגעים של נוכחות וברגעים אלו אתה מבין את האיכות של זה ואת הפספוס של כל הרגעים בהם אתה לא נוכח (מה זה לא נוכח זה כבר הסבר קצת מסובך).

ובכל זאת – החיים וטרדות היום יום מפזרים ערפל על המודעות שלנו, ממסכים את שמשת התודעה  בערפל של חוסר מודעות.

וכך התעוררתי השבוע ונוכחתי כי אני פשוט "מעביר" את רוב הזמן שלי.  מעביר את הימים, כלומר לא נמצא בשום רגע כמעט. זה כל הזמן רק משהו "בדרך אל".

ולהיות בדרך אל מספר אירועים אותם אנו שמים בתור מטרה או בתור פיסגה של חיינו זה אומר שרוב הזמן אני לא נמצא ברגע ומחמיץ המון רגעים אשר יכולים להיות פסגות בפני עצמם.

ומה הטריק: שכאשר אתה לא נוכח אז גם אותן פסגות אליהן שמת את מאוויך – הן לא משהו מיחד ואינן ממלאות אותך כפי שקיווית.

אז אני מנסה לחזור להיות נוכח ומנסה להוקיר את שלל רגעי הקסם שיש לי בחיק המשפחה, העבודה והחיים בכלל.

שיהיה לי (שוב) בהצלחה.

כאשר אדם חי מבלי להכיר בקיומו של אלוהים, כשהוא עסוק בעצמו בלבד, הוא חי חיים ריקים ממשמעות. כמובן שאיש אינו רוצה לחשוב כך ולכן כל אחד מעניק משמעות למידת "הצלחתו" בחיים. המדדים להצלחה משתנים: חומריים, רוחניים, חברתיים, אך נקודת ההתייחסות נותרת תמיד ה"אני".
האלוהות מפעילה לחץ על האדם כדי שיתעורר אליה. היא אינה מאפשרת לו לישון בשקט: ישנו מקום פנימי אשר מרגיש את הכאב והבדידות שבחיים בגבולות ה"אני". בלי קשר אם האדם סבור שהוא הצלחה או כישלון, שחייו מרגשים או מייאשים – המקום הפנימי כבר חש את הריקנות, את ההזדקנות המהירה והמוות. ישנה מעיין בחילה ועייפות מההתעסקות העצמית, מהמתח והפחד.

ה"התגלות" מעניקה משמעות מחודשת לחיים. היא מוציאה את האדם מבדידותו, מהניכור. לא מפני שכעת יוכל "להתחבר" לאל, או לחיות חיים ללא קונפליקטים , אלא מפני שההתגלות מחייבת את האגו ללכת מעבר לעצמו. המשמעות היא בהליכה אל עבר הזולת. זו אינה משמעות חד פעמית אלא תמידית והיא משותפת לכל בני האדם. זהו ערך שמחבר בין בני האדם, אפילו  מעבר לחיבור האנושי ובהחלט מעבר לחיבור האישי, של אינטימיות, דיאלוג והכרה .
האינסוף מתגלם כמחוייבות אינסופית לאחר, כתביעה אינסופית שהזולת תובע ממני. זוהי תביעה שאינה ניתנת למילוי, תביעה תמידית שמטיל עלי האחר הנשאר תמיד באחרותו, שתובעים כל האחרים שבעולם, בין אם הם אוהבים או שונאים, קרובים או רחוקים.

התשוקה להכרת האינסוף (להכרת האל)  הינה שונה בתכלית מהתשוקות של האגו אשר האדם מכור לסיפוקן ולעולם אינו שבע. זוהי תשוקה שאינה ניתנת למילוי- תשוקה נצחית לאינסוף, לאחר הכה אחר באחרותו ,אשר מטבעו נותר תמיד בלתי מושג .
האגו אינו יכול להפוך את ה"אחרות" הזו ל"זהה", לגייס אותה לצרכיו האישיים, למשהו שיגדיר אותו, שיחזק ויגרום לו להרגיש טוב וכך הוא משתתק אל מול מציאות גדולה ממנו, נכנע לאל ובעצם נכנע לחיים עצמם בממלכת הזהה.
הכניעה חיים, היא כניעה לכוחה של המציאות. המציאות היא כפייה, היא כופה על האגו רגשות לא נעימים ומצבים לא נוחים ובגלל שהאגו רואה את עצמו כמציאות היחידה ואת ה"חוויה" ככל מהותו, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להסכים לאי נעימות והוא נאבק במציאות.
כעת האגו מוכן להרגיש עצב וכאב, הוא מבין כי הוא איננו נקודת ההתייחסות האחרונה ומוכן גם להיות בשקט ולחוות לפעמים את הריקנות הייאוש וחוסר המשמעות. אפשר לחוות את הפחד מנטישה, מחוסר אהבה, בלי להגיב אליו, בלי לתמרן את המציאות ובלי להסתגר בתוך עצמו.

ליסינג

הרשמה לקורס מרתק:

קורס דולות