ארכיון קטגוריה: כללי

מה לעשות עם מה שיש?

בסוף השיעור בשבוע שעבר התפתח דיון האם יש בחיים מצבים לא נעימים או שמא אנחנו בוחרים  לחוות זאת כך?

אחד התלמידים הזכיר את ביירון קייטי ואת "לאהוב את מה שיש" ואמר שאין בחיים אי נעימות אלא רק בחירה שלנו לא "לאהוב" מצב כלשהו.

אני לא השתתפתי בשיחה. בדיוק מיהרתי לוטרינר כדי להרדים את הכלבה שלנו ליידי שלקתה בסרטן אלים, שאילץ אותנו להיפרד ממנה, אחרי כמעט 8 שנים שהייתה חלק מהמשפחה שלנו.

אז ברור שיש בחיים חוסר נעימות וברור שיש בחיים כאב. ויש לא מעט כאב.  על פי הבנתי , מרבית השיטות והגישות הן ניסיון להימנע מהכאב, כפי שכתבתי כאן ב2014.

גם ברמה התיאורטית, "לאהוב את מה שיש" זה מאמץ שעושים כאשר לא אוהבים את מה שיש…. ולכן ברור שיש דברים שאנחנו לא אוהבים, שאינם נעימים לנו ושגורמים לנו כאב.

אז לדעתי אין טעם להתאמץ לאהוב את מה שיש. אם כבר אז הייתי אומר להכיל את מה שיש – את הכאב, את חוסר הוודאות וחוסר הנעימות.

אך מעבר לכך – גם מילים כמו "להכיל", אינן נוגעות בחוויה עצמה. ורק כמה ימים לאחר שליידי מתה, באמצע נסיעה באוטובוס, פתאום יכולתי להרגיש את העצב והכאב על המוות שלה.

וכשאני נמצא בחוויה עצמה, המילים כבר לא רלוונטיות. אפשר לכתוב בפייסבוק שאתה עצוב או לספר למישהו שהכלבה שלך מתה, אך זה לא יהיה הכאב עצמו או  העצב עצמו.

אבל זה כבר עניין אחר…..

פרסום להשבוע: אתר גלאי מערכות כיבוי אש  פתרונות מיגון מאש בחיפה ובצפון

קורס אימון אישי בסמינר הקיבוצים

במסגרת קורס של אימון אישי במהלך לימודי התואר השני, התבקשנו לכתוב לעצמנו מכתב מן העתיד המתאר את החיים שלנו אחרי הגשמת המטרה שהצבנו לעצמנו בקורס.

בדרך זו מנסחים את החזון של תהליך האימון בצורה טובה יותר.

אז ברשותכם אני מפרסם את זה כאן היום.

תאריך 4.2.2016

נדב שלום,

אמנם תיכננת בליבך שההצלחה בקריירה תגיע אליך בדיוק בגיל 40, אבל מה זה חצי שנה בינינו. אני כותב לך היום בגיל 40 וחצי. כבר לא ילד, ועם זאת לא מבוגר מיד. בדיוק הגיל בו הרגשת שחייב לקרות השינוי המיוחל.

אז איך קרה השינוי?

את הספר על יציבה נכונה שכתבת במשך שנים כה רבות הצלחת לבסוף להוציא לאור בפסח 2015,  – בשנה שעברה. עד אז עברת תקופה אינטנסיבית עם הולדת הבן השלישי ועם הצורך להגדיל קצת את ההכנסות מהעבודה בקידום אתרים באינטרנט.

זמן להעביר שיעורי תנועה, או לעשות בעצמך קצת תנועה –היה הרבה פחות, והרגשת בבשרך ובליבך את הדחף לסיים כבר עם הספר ולצאת לעולם בצורה אמיצה יותר ומכוונת יותר.

ואכן, במאמצים כבירים הצלחת להוציא אור את הספר ולהביא אותו לתודעה של מורים מכל תחומי התנועה: מחול, יוגה, פילאטיס, פלדנקרייז ועוד.

ועכשיו עובר לגוף ראשון….

הדבר שחיכיתי לו התגשם: הגיעו אלי פניות מבתי ספר ללימודי פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר ופילאטיס ללמד אצלם את הגישה שלי לתנועה. יכולתי ללמד כעת לא רק את עקרונות התנועה באופן תיאורטי אלא גם להעביר שיעורי תנועה ממש.

העבודה עם אנשים עשתה לי טוב וגרמה לי להמשיך להתפתח ולחקור את התחום.

התחלתי ללמד גם במכללות בארץ ובחול ולהפיץ בעולם את הדרך לשימוש נכון יותר בגוף.

תודה לכולם שהביאוני עד הלום.

יום הזיכרון 2014

 

ערב יום הזיכרון, כותב לי במחשב ושומע ברקע את "בשביל אל הבריכות" של חוה אלברשטיין. שיר שליווה אותי במשך שנים ומתחבר לי עם ימי זיכרון.

ואילו כיום – יום הזיכרון לא ממש עובר אצלי קשה. בלילה אני אפילו יוצא למעגל הגברים שלנו. בימים כאלו של פיצוץ המשא ומתן קשה שלא לחשוב שהעם שלנו פשוט רוצה מלחמות. ולא שאני בא ממקום פוליטי מסויים -אבל הטירוף….

חזרה לחוה אלברשטיין:

"והיא אמרה לו הן מחר תצא לדרך. את תרמילך ארזתי שאותו תיקח. לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת. הן אם תזכור תזכור ואם תשכח תשכח."

איזו נגיעה יפה של רוחניות באמצע שיר אהבה/ מלחמה שכזה. זה גם מזכיר לי   – מלבד ימי זיכרון – , סיפור של פרידה מבחורה בה התאהבתי בדיוק חודש לפני הטיסה להודו. שנינו היינו מספיק חכמים לשחרר ואת כל אחד מאיתנו הובילו החיים למקומות שונים מאוד.

 

זה מתחבר לי למשהו קצת אחר -שאמר פאפאג'י: בכל לילה, רגע לפני שאתם נרדמים, אתם מסכימים לשחרר הכל: את התוכניות שלכם, את מה חושבים עליכם, את מי אתם רוצים להיות ואת מי שפגע בכם. מדוע שלא תעשו זאת כמה שעות לפני כן, כשאתם ערים…. (תרגום חופשי שלי -של רוח הדברים).

ולמי שלא הבין – נסיים עם חוה אלברשטיין-

"והוא יצא לקרב עת החמה הנצה, ולא חזר משם ימים רבים כל כך. והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח. והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח

אז שנישא תפילה לשלום לאמת ולאהבה

 

 

 

 

בלוז עוזב קיבוץ

איכשהו אני ממשיך לכתוב כאן על הקיבוץ…. אפילו שהקיבוץ לא ממש נוכח בחיי היום יום שלי כאן בקריית טבעון, עדיין אני חש בו אם דרך המשפחה שלי, אם דרך אנשים שאני פוגש שהכרתי פעם, ואם דרך קיבוצניקים אחרים שפוגשים כאן בטבעון.

לפני שבוע הייתי אצל סבא שלי בקיבוץ. הוא כבר בן 88 ונסעתי לראות מה שלומו. בדרך ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לרחוץ בים. הדרך לים, השהות בחוף הים והחזרה מהים הספיקו לי כדי

1. לראות המון אנשים שאני מכיר

2. לראות המון אנשים שאני לא מכיר

3. לראות כמה המון אנשים יש בקיבוץ…

4. לחשוב שהקיבוץ הוא מקום מטורף….

ולמה זה? ראשית זה רק מעיני המתבונן וזו רק מחשבה שהייתה לי באותו רגע. אבל מה שהרגשתי זה את האינטנסיביות הבלתי נסבלת של חברה סגורה שעושה יחד את אותם חוגים, מעבריה יחד את שעות הפנאי באותם מקומות, ומנסה ביחד להחליט לעצמם איך תתנהל החברה הגדולה הזאת. וכאשר אומרים לי שהיום כל אחד מוצא את הפינה שלו – זה רק מראה לי שגם אף אחד לא באמת מוצא את הפינה שלו וגם התקווה הזאת למצוא את הפינה שלך היא לא דבר נורמאלי.

אני יכול להגיד על עצמי, מחוץ לקיבוץ שהשיאפה שלי היא לכבוש את העולם. (כן כן , עדיין.. אפילו שגיל 40 כבר מתקרב…) אני לא רוצה את הפניה שלי. ויחד עם זאת אני לא רוצה לפגוש כל הזמן את אנשי הקהילה שמעורבים/לא מעורבים בחיים שלי.

בכל אופן אני אוהב את הקיבוץ, את הים, ואת המשפחה שלי.

היום שתי פרסומות קטנות שאני נאלץ לשים. (על יוקר המחייה אדבר בפעם הבאה…)

הליכה יציבה ותנועה נכונה

הייתי השבוע במופע מחול. המופע היה איכותי ומהנה אך לא יכולתי לשלא לשים לב ליציבה של הרקדניות הצעירות. ראשית הגב שלהן זקוף באופן מוגזם אשר פוגם בתנועתיות שלהן. אך יותר מכך : גם כשהן נדרשו לרוץ או ללכת המשיך הגב שלהםן להיות תקוע מאחור.

 

כתבתי על כך הגיג קטן שהוא בעצם תובנה גדולה (אני אנסה אחר כך להסביר מדוע):

הבעייה העיקרית של מרבית האנשים העובדים עם הגוף שהם מדמיינים מצב עמידה סטאטי ואז משליכים אותו על הליכה . מה שקורה הוא שאנשים הולכים כמו שהם עומדים במקום שיעמדו כמו שהם הולכים.

במקום שגוף במצב עמידה יכיל את התנועתיות הרב כיוונית האמורה להתרחש בהליכה -אנשים עושדים את ההפך. מדמיינים שלד קפוא אשר מסודר מעל עצמות קרסול בצורה כביכול "ישרה וזקופה"  (כי לשם יורד משקל הגוף דרך עצמות השלד). ואז ממשיכים "לסחוב" את המנח הזה קדימה במקום להבין שכל הגוף כולל השלד צריכים להתפתל, להשתרג ולחתור קדימה. חייבים לעלות , לרדת, לסובב ולהתגלגל בכדי לנוע בצורה נכונה.

 

זה על קצה המזלג. אני מנסה לכתוב על זה משהו מונומנטלי….

נוכחות – להיות בדבר עצמו

כבר שנים שאני במסלול הרוחני ושומע שכל הרעיון של התפתחות רוחנית זה נוכחות. מורים רבים שפגשתי הדגישו את החשיבות של להיות נוכח בכל רגע ורגע בחיים. ואכן חוויתי רגעים של נוכחות וברגעים אלו אתה מבין את האיכות של זה ואת הפספוס של כל הרגעים בהם אתה לא נוכח (מה זה לא נוכח זה כבר הסבר קצת מסובך).

 

ובכל זאת – החיים וטרדות היום יום מפזרים ערפל על המודעות שלנו, ממסכים את שמשת התודעה  בערפל של חוסר מודעות.

 

וכך התעוררתי השבוע ונוכחתי כי אני פשוט "מעביר" את רוב הזמן שלי.  מעביר את הימים, כלומר לא נמצא בשום רגע כמעט. זה כל הזמן רק משהו "בדרך אל".

 

ולהיות בדרך אל מספר אירועים אותם אנו שמים בתור מטרה או בתור פיסגה של חיינו זה אומר שרוב הזמן אני לא נמצא ברגע ומחמיץ המון רגעים אשר יכולים להיות פסגות בפני עצמם.

 

ומה הטריק: שכאשר אתה לא נוכח אז גם אותן פסגות אליהן שמת את מאוויך – הן לא משהו מיחד ואינן ממלאות אותך כפי שקיווית.

 

אז אני מנסה לחזור להיות נוכח ומנסה להוקיר את שלל רגעי הקסם שיש לי בחיק המשפחה, העבודה והחיים בכלל.

 

שיהיה לי (שוב) בהצלחה.

 

עבר מול הווה

אני חושב שהנשים שלנו באות להזכיר לנו שאנחנו עסוקים יותר מידי בעצמנו וקשה לנו להתמסר, ולא כל שכן להנות מזה… לכן אני חושב שבמקום מסויים, העבר הוא קצת אשלייה והאנשים בתקופת הרווקות שלי  שאהבו אותי באמת אהבו אותי אבל גם אהבו את זה שהתאמתי למקום בו הם היו באותו זמן.
ואלה שאהבו אותי אז…   וגם אהבו את זה שזה התאים להם באותו זמן-  אני אפילו אעיז לומר :
שהם אהבו את עצמם גם באותה סיטואציה…
יכול להיות שהם בכלל השתנו מאז ורק אני עדיין ננותר אמן למי שהם היו ורוצה לקבל מהם פידבק חיובי
סתם משהו שעלה לי עכשיו….שאני כל הזמן שומר על החברים הדמיוניים שלי

כמו שאמר הבחור בביבר הזכוכית " נאמן יותר מכפי שרציתי להיות…."
אבל לא צריך לבטל את העבר או את הערך שלו כי זה עבר שבאמת חיינו אותו ובאמת נתתי לו משמעות בזמנו

 

הצלחה או מחוייבות

כאשר אדם חי מבלי להכיר בקיומו של אלוהים, כשהוא עסוק בעצמו בלבד, הוא חי חיים ריקים ממשמעות. כמובן שאיש אינו רוצה לחשוב כך ולכן כל אחד מעניק משמעות למידת "הצלחתו" בחיים. המדדים להצלחה משתנים: חומריים, רוחניים, חברתיים, אך נקודת ההתייחסות נותרת תמיד ה"אני".
האלוהות מפעילה לחץ על האדם כדי שיתעורר אליה. היא אינה מאפשרת לו לישון בשקט: ישנו מקום פנימי אשר מרגיש את הכאב והבדידות שבחיים בגבולות ה"אני". בלי קשר אם האדם סבור שהוא הצלחה או כישלון, שחייו מרגשים או מייאשים – המקום הפנימי כבר חש את הריקנות, את ההזדקנות המהירה והמוות. ישנה מעיין בחילה ועייפות מההתעסקות העצמית, מהמתח והפחד.

ה"התגלות" מעניקה משמעות מחודשת לחיים. היא מוציאה את האדם מבדידותו, מהניכור. לא מפני שכעת יוכל "להתחבר" לאל, או לחיות חיים ללא קונפליקטים , אלא מפני שההתגלות מחייבת את האגו ללכת מעבר לעצמו. המשמעות היא בהליכה אל עבר הזולת. זו אינה משמעות חד פעמית אלא תמידית והיא משותפת לכל בני האדם. זהו ערך שמחבר בין בני האדם, אפילו  מעבר לחיבור האנושי ובהחלט מעבר לחיבור האישי, של אינטימיות, דיאלוג והכרה .
האינסוף מתגלם כמחוייבות אינסופית לאחר, כתביעה אינסופית שהזולת תובע ממני. זוהי תביעה שאינה ניתנת למילוי, תביעה תמידית שמטיל עלי האחר הנשאר תמיד באחרותו, שתובעים כל האחרים שבעולם, בין אם הם אוהבים או שונאים, קרובים או רחוקים.

המפגש עם זולתנו

אולם אפילו לאחר ה"התגלות", המפגש עם ה"אחר", המפגש עם ה"מציאות שמעבר", עדיין קשה לאגו  לשנות את מהותו, המעוניינת בעצמה: לפעמים החיים נוחתים על האדם במלוא עוצמתם. בעולם המודרני, המלא בדאגות ,פיתויים, בדעות, במסרים ובחובות- האגו שב לסורו והמקום הפנימי, אותה התשוקה לאינסוף, מתכסה באבק היומיום.

האם ישנו משהו בתוך המציאות, שיכול להזכיר ל"אני", את ה"מעבר"? שיכול לכוון את האני אל מקום גבוה יותר, פנימי יותר?

כאשר הזולת נקרה בדרכנו, ישנו צורך או הרגל של האגו, הסובייקט –להפוך את הזולת לאובייקט. ראשית להפוך אותו ל"מישהו": שם , מין, מקצוע, ארץ, מראה ושאר הגדרות. שנית, להפוך אותו "ביחס", ל"אני": האם הוא איום, תועלת, אובייקט מיני. המבט של הסובייקט "משתלט" על האחר, כובש אותו, משטיח את מהותו והופך אותו ל"זהה".

אך הזולת, בעומדו מול ה"אגו", אף הוא "אחר" באופן מוחלט,  "אחר הכה אחר באחרותו". אין באמת אפשרות להפוך מהות אנושית לאובייקט. לא ניתן להגדיר אותה, לתחום,  להכיר אותה, להבין, לרתום אותה לתחום המוכר, ל"ביחס".
המפגש עם האחר, טומן בחובו תביעה מן האגו. הוא תובע יחס שאיננו "ביחס", אלא מעבר ליחס. הוא תובע ממנו לא להסב את פניו ולהסתגר בתוך עצמו.
הזולת, האחר, הוא חובתו של האני. חובה פנימית, לא של עשייה מסויימת, אשר משקיטה את המצפון  ודווקא מוציאה את האחר מאחרותו, אלא חובה שאינה באה על סיפוקה, שמשאירה את האגו ערב לאותו "אחר" ולכל האחרים.
תביעה זו מגיעה מהאל, מה"אחר" הראשוני- לא להסב פניו אלא לשמוע את התביעה האלוהית המגיעה אל האדם, את הציווי.

הכרה בקיום האל

התשוקה להכרת האינסוף (להכרת האל)  הינה שונה בתכלית מהתשוקות של האגו אשר האדם מכור לסיפוקן ולעולם אינו שבע. זוהי תשוקה שאינה ניתנת למילוי- תשוקה נצחית לאינסוף, לאחר הכה אחר באחרותו ,אשר מטבעו נותר תמיד בלתי מושג .
האגו אינו יכול להפוך את ה"אחרות" הזו ל"זהה", לגייס אותה לצרכיו האישיים, למשהו שיגדיר אותו, שיחזק ויגרום לו להרגיש טוב וכך הוא משתתק אל מול מציאות גדולה ממנו, נכנע לאל ובעצם נכנע לחיים עצמם בממלכת הזהה.
הכניעה חיים, היא כניעה לכוחה של המציאות. המציאות היא כפייה, היא כופה על האגו רגשות לא נעימים ומצבים לא נוחים ובגלל שהאגו רואה את עצמו כמציאות היחידה ואת ה"חוויה" ככל מהותו, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להסכים לאי נעימות והוא נאבק במציאות.
כעת האגו מוכן להרגיש עצב וכאב, הוא מבין כי הוא איננו נקודת ההתייחסות האחרונה ומוכן גם להיות בשקט ולחוות לפעמים את הריקנות הייאוש וחוסר המשמעות. אפשר לחוות את הפחד מנטישה, מחוסר אהבה, בלי להגיב אליו, בלי לתמרן את המציאות ובלי להסתגר בתוך עצמו.

ליסינג

הרשמה לקורס מרתק:

קורס דולות