מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

כאשר חווית החיים מתרחשת רק דרך מסך ה"אני", קשה לאדם להשאיר דברים מאחור: איך יסלח לאלו שפגעו בו, שבעצם עשו לו את הנורא מכל? הרי מתרחשים בעולם אינספור עוולות: שרירות לב, ניצול, אלימות, רוע. ואיך יוכל אגו פגוע לראות מעבר לאלו. אפילו סתם עלבון, דחייה, נטישה יכולים להחוות באופן כה עוצמתי, עד כי קשה לראות משהו או מישהו מעבר לזה. ואיך יהיה מקום למשמעות? אחריות? סליחה?
המבט ה"אנושי" רב מימדי יותר מן האני השטוח והחד מימדי.כשהוא מבין את המציאות במורכבותה, ברבדיה השונים, הוא יכול סוף סוף להשאיר דברים מאחור, אולי גם לסלוח (כשאפשר), וכך להתפנות להביט שוב החוצה אל העולם.
אולם, המימד ה"אנושי" עדיין שייך ל"ממלכת הזהה". ההכרה, המתקשה להתמודד עם הבלתי מוכר, ממהרת להפוך את האנשים לזהים ואינה מתמודדת עם השוני שאולי קיים בינה לבינם, עם מרחק שאולי אינו ניתן לגישור, עם דבר מה שאינו ניתן לידיעה. כך נעשה נסיון להכיל דברים על כלל האנושות. בזמן החדש ניתן לראות זאת על ידי פתרונות כללים אשר יפתרו את מצוקות האנושות. כל אחד יהיה מאושר אם: "השלום יתחיל בתוכו"/ "יהיה מלך"/ יתחבר לעצמו/ יתחבר לאהבה וכו'.
וכך, לאחר שההכרה "בלעה" כל שונות אפשרית בין בני אדם, היא גם פטורה מלראות באמת את האחר, את השונה, מפני שלכל אחד יש גישה לנוסחאות הפלא שמתאימות לכולם וחירות הפרט היא עדיין ערך גבוה יותר מכל סוג של אחריות לזולת או של הכרת האחר.
בדק בית

מה המשמעות של חיינו? הרי האדם, שמתעייף לפעמים מהמרוץ המתיש אחרי חוויות מרעישות ריגושים ורגשות נעימים, יכול לשאול את עצמו מה הטעם בכל זה? נוסיף לכך גם את התסכול מאותם הדברים המטרידים כמעט כל אדם: המחשבות המתרוצצות, הכעס, הקנאה, חוסר הנינוחות, העולם הלא ברור והמאיים. הכשלונות, חוסר הביטחון העצמי, המבוכה שאנו חשים, החרדה מאי הוודאות הכלכלית, הזוגית, המדינית.
ולבסוף, הפחד מהמוות הבלתי נמנע, מהסכנות האורבות לכל אדם ושלבסוף יכריעו כל אדם.

יכול מישהו לומר כי להיות קרובים לעצמנו זו משמעות מספקת לחיים. שאם ידאג כל אחד לעשות טוב לעצמו ולמצוא את היעוד האישי שלו, אזי יקיים את חלקו בבריאה וישאף לטוב.
אולם, האם יתכן כי תהליך ההתקרבות: החיפוש העצמי, ההתפתחות האישית ואפילו המודעות העצמית הכה מתוחכמת – היתכן כי כל זה אינו להיות "קרוב לעצמי"?
אולי המודעות, המתעסקת בעצמה עד אין סוף, מבלי יעד או תכלית החיצוניים לה, משאירה את האדם ריק ומבודד לבסוף. המודעות משרתת את האדם המודרני היטב כאשר היא מאפשרת לו לצאת מההרגלים המקהים את חושיו ולהיות מוכן להרגיש כאב, אך כאשר היא הופכת למטרה בפני עצמה היא מנציחה את הסתגרותו של ה"אגו" בעצמו ואינה מקרבת את האדם אל מהותו.
ואולי דווקא אם יפנה אדם את פניו אל עבר הזולת? אולי דווקא פעולה זו תקרב אותו אל עצמו?
זוגיות נושאת הבטחה ממין זה. ניתן לחשוב כי הימצאות במערכת יחסים והקמת משפחה, מוציאים את האדם מעצמו, מעניקים לחייו מימד של אחריות, של מסגרת המספקת תוכן ובה ניתן "לנוח" מעט ממרוץ החיים. ומעל הכל "אהבה". מדוע אם כן לא תשמש הזוגיות כמשמעות החיים?
ה"אהבה" הקיימת בין בני הזוג, מכילה מלכתחילה את ניגודה:חוסר אהבה,ריחוק ולפעמים אפילו שנאה.
המהות האנושית של כל אחד מבני הזוג, גורמת תכופות לערפל רגשי, קטנוניות, מניפולציות, בגידות קטנות, שקרים ובריחות.
נכון שבהקשר לפרק א' בחיבור זה, ניתן לומר כי כאשר מוכנים בני הזוג לחוות כאב ולהיות חשופים לפחד מנטישה או דחייה, הקיים בזוגיות ביתר שאת – פוחת הצורך במניפולציות , בעונשים, ובהפיכת האחר לאובייקט המספק צרכים מיניים ונפשיים.
ובכל זאת, התלות הנפשית והמינית, גורמים להתעסקות רבה מידי בזוגיות, במיוחד שזו נתפסת כספקית המשמעות העיקרית, וגורמים לעייפות, להסתגרות של בני הזוג בעצמם, לתלות מוגזמת במין, ולאדישות לעולם החיצוני.
לאתר –  מבחני מיון

ארחיב מעט ואסביר על אותו "אני" המוזכר רבות בפרק הקודם ועל המרחב בו הוא מתקיים. מדובר בתפיסה שלנו את עצמנו, את מי שאנחנו. זהו ה"אגו" המאחד את הגוף, המוח והאישיות לכדי אינדיוידואל . ל"אני" מסוים בעל שם, הגדרות, רגשות ומחשבות.
למרבה הפלא, ישנה תמימות דעים בין הפילוסופיה המערבית לבין פילוסופית המזרח. הם הגיעו למסקנה כי המציאות אינה דבר מוחלט, אלא כל מציאות מתקיימת בתוך ההכרה של הסובייקט, של ה"אגו". ה"אגו" יוצר את המציאות דרך האובייקטים שמסביבו ודרך ההגדרות שלו את עצמו ואת החוץ. המציאות קיימת רק ביחס אליו וגבולותיה הם גבולות ההכרה שלו: ההכרה לא יכולה להכיר מציאות שאינה בתוך גבולות מחשבתה.
הדבר השני אותו הבינו הפילוסופים לגבי ה"אגו" – שהוא מעוניין -מעל הכל- להוסיף להתקיים. אין מדובר באינסטינקט הקיומי חייתי שיש גם באדם, אלא שה"אגו" מעוניין להמשיך להתקיים כישות פסיכולוגית הכרתית.
במהותו, ה"אגו" מוטרד מעצמו בלבד והוא רוצה להרגיש טוב, לקבל את מה שהוא צריך ורוצה ושלא יפריעו לו בכך.
כמובן שהאדם הוא יצור חברתי ובעל צרכים נפשים והוא רוצה דברים מהאנשים סביבו: חום, אהבה, הערכה והקשבה, אך למרבה הצער אין דבר הפחות רצוי לאגו מפניו של האחר, המביטות בו ומבקשות ממנו דבר מה.
(אזכיר רק, שברמה יותר עמוקה, האנשים סביבו הם גם סכנה עבור אדם, כי הם עלולים לפגוע בו, למאן לאהוב אותו)
זהו מצבו של האדם בחברה המודרנית:ערפל רגשי, סתירות פנימיות ובלבול. המוסר ניסה להשריש באדם ערכים של איכפתיות ודאגה לזולת אבל בעיקר הוליד אשמה באדם שגילה הוא מעוניין בעיקר בעצמו.
ובכל מקרה, החברה המערבית עם ערכי האינדיווידואליזם, והמדינה שלקחה על עצמה את האחריות על אזרחיה, מאפשרים להדחיק את האשמה ולחיות חיים בהם האדם איננו מחויב לאף אחד ולשום דבר, חיים מנוכרים של צריכת חוויות ריגושים וסיפוקים.
החופש הופך להיות ערך מרכזי וכמעט יחיד בחייו של האדם המערבי: חופש לחוות, להרגיש, לצרוך ולהנות.
"דמעות העשוקים" פחות מעניינות את ה"אגו" והוא מסתגר בתוך עצמו ודואג לרווחתו האישית ולמידת ההנאה שיצליח להפיק.
כשמישהו מאוד מצליח לפי מושגי החברה המערבית, אם מבחינה חומרית או חברתית- אזי הוא מתמלא בשביעות רצון עצמית ובגאווה, ואז לעיתים, בספונטניות מפתיעה, הוא גם פועל למען האחר. אך לרוב זוהי עשייה נקודתית וכאשר יש סכנה שההרגשה הטובה תעבור ואולי יגיע כאב או חוסר שקט, ה"אגו" ממהר לשוב ולהסתגר בתוך עצמו.
מתנות

מבחינה פילוסופית- פסיכולוגית,  ניתן להגדיר, שהאדם מזהה את עצמו בתור החוויה בלבד- בתור ההרגשה ותו לא. אם במצב רגיל, ה"אני" שלנו מורכב –למשל- מהדעות שלנו על עצמנו, ממערכות היחסים שלנו או מהדברים שאנחנו עושים או מתכננים לעשות, הרי שה"אני" של אדם פגוע  הוא הרגשה רעה בלבד ולכן הוא מוכן לעשות הכל כדי להיפטר מההרגשה הרעה ולא להרגיש את הכאב שבתוכו.
הצעדים הננקטים כדי לברוח מהכאב הם רבים: צריכת סמים, עישון, אכילת יתר, חיפוש אחר חוויות מיניות וצריכת חוויות כגון בילויים ומסיבות.
אולם אין מדובר רק במצב של פגיעה, כי למעשה בכל זמן עלול האדם להיפגע, וכתוצאה מכך להרגיש כאב, עצב, ריקנותו. אי לכך פעילות הבריחה מהכאב מתבצעת תמיד!,  אם בגלל הפחד מבואו של כאב ואם מפני שתמיד יש בתוכנו רבדים של עצב וכאב.
אולם למרבה הצער הפעולות האלו רק מנציחות את מצב ההזדהות המוחלט של ה"אני" בתור "ההרגשה שיש לי". האדם מנסה לפצות את עצמו  על ידי צריכת חוויות שישפרו את הרגשתו, כי הוא מרגיש שהכול תלוי באותה "הרגשה". אולם הסימום העצמי של צריכת חוויות רק גורם לקהות חושים אשר מערפלת מעט את הכאב אך אינו מביא הרגשה טובה.
הפגיעה גם מעוררת דברים שקיימים בתוך כל אחד: כעס על העולם, על ההורים, על עצמנו, תסכול מכך ש"לא הולך לי". במצבים קיצוניים הרצון להדוף את הכאב יכול להגיע עד מצב של נקמה או של פגיעה בזה שפגע.
לפעמים מתוך הכאב מגיעות גם הבנות יותר מהותיות: פחד מחוסר השליטה שיש לאדם על איך שהוא מרגיש- הכרה בפגיעות שלי, בחולשה, אפילו בעליבות.
הדבר האחרון שאדם רוצה לעשות הוא לחוות כאב.

טוב, הספר הראשון הסתיים לו – מעכשיו הבלוג הזה יכיל כתבה בהמשכים. זאת תהיה מעין משנה רוחנית שכתבתי , המנסה לשלב בין רוחניות אישית לבין אחריות קולקטיבית. הכתיבה מאוד משופעת מרעיונות יהודיים שכתב עמנואל לוינס אבל גם מכל מיני דברים שעברתי בדרכי הרוחנית.

מקווה שתהנו.