20.6 התהליך של חיפוש העבודה תקוע : משהו לא ברור לי עדיין. לא מסתדר לי. תחושה מוזרה בקשר לחיפוש. כאילו שאני עושה משהו לא נכון.
מצד אחד אני רוצה להחליט את ההחלטה הנכונה, ללכת על מה שנכון לי, לא לוותר על להקשיב לעצמי רק בגלל שאני לחוץ בכסף. (ובזמן? כמה זמן יתנו לי להתלבט?). לא לקפוץ על העגלה הנכונה. לא לשכוח ממה שיש לי וממה שאני מתכנן.
מצד שני – הקול של אחרים שאומר לי: יאללה תסתום את הפה ותתחיל לעבוד. שוב אתה בודק מה נכון לך, מה מתאים. זה רק יתקע אותך עוד פעם.
אולי הם צודקים, אולי אני צריך לוותר. אני מתעקש על זה יותר מידי.
צריך עבודה וצריך שינוי כיוון מקצועי. אז למה לא לעשות מעשה ולסיים עם כל הסיפור?
אבל למה הקול של האחרים כל כך חזק?
אני מסתכל סביבי ורואה שהרבה אנשים במבוכה. כולם נהיים מאמנים, יועצים עסקיים, יועצים ארגוניים, שיווקיים. כל זה מכסה על העובדה שאין להם ממש מקצוע, או משהו שבא להם לעשות.
העולם של הכסף יצר מצב אבסורדי, שאנשים רוצים להרוויח כסף ואין שום משמעות למה שהם עושים, מייצרים או יוצרים. במקרה הטוב זה מאמנים עסקיים שיועצים לאלו שכן עושים, ובמקרה הרע אנשי שיווק רשתי שרוצים להרוויח כסף רק על ידי זה שישכנעו עוד אנשים לשכנע עוד אנשים.
משהו שהבנתי פתאום על עצמי: להבדיל מאחרים שיועצים לאחרים איך לפתח יצירתיות, איך להצליח בעסקים, אני מייצר דברים בעצמי. צריך להכיר בכך כי זה דבר משמעותי. עושה יש מאיין ולכן זה מה שאני צריך להמשיך לעשות.
מתייעץ עם החברים מה לעשות.
חבר 1- אתה ממשיך להתגלגל עד שאתה נופל לחור הנכון. אפילו אם נראה לך שאתה בעצם מתגלגל לאחור, תמשיך להתגלגל.
חבר 2: כסף זו צאקרה ראשונה. הישרדות, כסף כוח וגם הנאה.
כשאני הולך הרחוב אני רואה את אלפי העסקים הקטנים הפרטיים וכבר יש לי יותר כבוד אליהם.
דבר נוסף מעניין שגיליתי: בהחלט אפשר להרוויח כסף- כמובן אם יש כישורים מינימליים בתחומים מסויימים- השאלה היא רק איזה מחיר מוכנים לשלם בשביל להשיג אותו- מספר שעות, רמת מאמץ, מתח, כמה חרא מוכנים לספוג. בקיצור, יש כסף מסביב ויש הרבה כיווני תעסוקה, השאלה זה הבחירות של האדם והיכולת שלו להתגמש ולהשלים עם הבחירה והשינוי.
עקרונות שאני מפתח בזמן חיפוש עבודה:
1. להגדיל את ההוצאות. גם הורג את הקבצן שבי, גם מבין שאני צריך להגדיל את הנפח שלי בעולם, ואז יבואו גם הכנסות.
2. לעשות את ההפך ממה שאני רגיל. כמו בסיינפלד כשג'ורג' עושה ההפך מה שהוא חושב שנכון – גם אני מנסה לשנות תפיסות והתנהגויות.
3. לנצל יתרונות יחסיים: אני עוד צעיר וחזק. אני גמיש- כלומר בלי ילדים, לא מחוייב לאזור מגורים. ומצד שני- כרגע גר בתל אביב שיש בה הרבה עבודה ללא זמן של נסיעות (יש טוסטוס) וללא עלות נסיעה. אני מכיר הרבה מאנשים מתחומים רבים.
4. לעבוד עם מה שיש- לא בהכרח להתחיל מאפס. לחפש עבודה גם בדברים שאני כבר יודע, שכבר התפתחתי בהם.
עקרונות נוספים שאני נותן להם תשומת לב בתקופת חיפוש עבודה:
1. לסיים דברים כמו שצריך. לתת לישן ללכת כדי שהחדש יוכל להיכנס. לשחרר את מה שדורש שחרור.
2. גם מה ששיחררתי אבל לא סגרתי- להשתדל לסגור. להמעיט משקעים ועניינים לא פתורים עם אנשים ועם העולם.
3. לחשוב רב כיווני ולפעול רב כיווני- לפעול בכמה כיוונים במקביל ולחשוב פתוח, בלי להינעל רק על רעיון אחד.
4. לסגור כל "חלון" שפתחתי- פניתי למישהו בבקשת עזרה- להודות לו, או לחזור שוב לבדוק.
5. לדעת לוותר על מה שצריך , להתעקש על מה שנחוץ ולעשות את מה שנכון.
6. להפריד בין עיקר ותפל: להשתדל להשקיע פחות אנרגיה בדברים מיותרים ולהשקיע מספיק במה שחשוב.
החזרי מס
: תמיד חשבתי שהכאב זה בגלל שאני לא יודע לקבל. אבל אתמול חשבתי שאני בעצם די יודע לקבל. הכאב הוא אולי בגלל שכשקיבלתי זה בא ביחד עם זה שחנקו אותי.
דיברתי עם רות על הכאב. "אנשים לא כל כך ממהרים לוותר על הכאב שלהם" היא אמרה.
ההתייחסות שלי לכל התהליך של מציאת עבודה כקרב או כמלחמה, הוא ההמשך של הסתכלות על החיים כמו מלחמה. אבל החיים הם לא מלחמה. הם לא מלחמה כי אף אחד לא נלחם איתי ואני לא ממש מעניין אף אחד. אבל בעיקר הם לא מלחמה, כי את המלחמות אני יוצר, את תחושת חוסך הביטחון, את חוסר האמונה באנשים מצד אחד ומצד שני אמונה מוחלטת בכך שהאנשים עצמם יכולים לפגוע בי. שום הרפיה. שום הבנה אמיתית שאני בידיים של החיים. של אלוהים. צריך לחפש עבודה ולפעמים צריך להיות חזקים ולפעול בצורה מדויקת, אבל עדיין- בחיים צריך קודם כל לקבל את מה שמגיע וקורה. זאת לא מלחמה, והתוצאות לא רק בידיים שלי, ובטח לא בידיים של האנשים סביבי. כשאושו אמר לנו להיות קלילים ולסמוך על החיים הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.
המלחמה היא הכאב שאני נושא בתוכי.
בתים למכירה טבעון
13.6.2007
נזכרתי שפעם בארוחת ליל שבת, אורח מחו"ל ביקש שאספר לו קצת על היהדות. תרגמתי לו, קטע של לוינס על היושבים בבתי קפה- שהם "'לא –מקום' ב'לא- חברה'. ועל היהדות שלא מאפשרת אנשים השקועים בעצמם.
ראדו אז הפתיע אותי והסביר לאורחים שלוינס פשוט היה בשואה, ולכן מסתכל על הדברים בצורה קיצונית.
אני אז מאוד הופתעתי, וממש לא הבנתי את ההקשר….
כיום אני מבין שזו הפוסט –שואתיות שלנו, שגורמת לנו לחשוב שאסור לנו להנות.
התיאוריה של לוינס קסמה לי: לשים את כל העולם לפני האגו שלי.
לוינס יוצא נגד זה שלאנשי המערב אין את ה'כיוון הנגדי', של לדעת שהם 'עפר ואפר'. שהם הולכים למות. שיש משהו גדול מהם. הם רואים רק את המציאות הגסה –את הרצון שלהם לעשות כסף, לצבור כוח ותחושה טובה.
אז אני נבהל פתאום שגם אני אאבד את ה'כיוון הנגדי'.אתחיל לעבוד, 'לפרנס' ואז אשכח את המהות. אבל אז אני מבין שלי היה רק 'כיוון נגדי'. לקחתי את הדברים של לוינס באופן מוחלט. לקחתי אחריות על העולם. (בדמיון שלי): אני אהיה כמו לוינס. אני אהיה הכיוון הנגדי של כולם.
האם אני יכול להיות כיוון נגדי בלבד. האם אני יכול להביא גאולה לאחרים, מבלי לאזן את עצמי? מבלי להיות כמו כולם?
אבל למה הסריטה הזאת?: למה בכלל אני צריך להביא גאולה לעולם?!!
(ואז שוב עולות שאלות: אז מי יעזור לעולם? מה יהפוך אנשים לקהילה. מדהים כמה שכבות של התנגדות יש בתוכי- סירוב להיות סתם מישהו, להיות נהנתן חסר אחריות.)
מנסה לשבור בתוכי שכבות על שכבות של התנגדות: פחד מהיתקעות. מלהפוך רגיל, משעמם.
החברויות שלנו התבססו על זה שאנחנו "מעניינים". צעירים ודינמיים.
למרבה האבסורד, כל עוד לא משחררים את הרצון להיות מעניינים, אז הולכים ושוקעים. לא מעיזים להתמסר.
דווקא אם מתמסרים ומוכנים לוותר על הכול, ומסתכנים בלהיות רגילים ומשעממים. בלי חברים, בלי ריגושים…- רק אז אנחנו גדולים!
שכל אחד יעניין את עצמו! שאשתי תהיה משעממת! (כאילו).
במחברת:
אתמול רציתי פתאום רק לנוח. קצת לשכוח מעצמי. בלי תובנות שירוממו את מצב רוחי.
אבל.. פתאום ראיתי שאצבעות הידיים שלי סגורות. מכווצות .מפחדות להרפות? לתת?
חייבים ללמוד לשחרר את כף היד….
קידום באינטרנט נדל"ן
הקשר שלנו בסימני שאלה גדולים. קשה לי להתמודד עם הלחץ. עם התחושה שהאהבה מותנית, שאני לא אהוב , לא מקובל ללא תנאי…
במחברת:
אני צריך להיות גבר, להביא צייד לספק את האישה וגם ליהנות מזה שהיא דואגת לי.
האחריות היא על הגבר ויש כאן כאילו סתירה: להיות חזק, ומצד שני שידאגו לך. אבל זה הניגוד שאני צריך להכיל. אני הייתי ההפך- חלש ולא מוכן שידאגו לי. הדאגה של ההורים החלישה אותי.
להיות גבר זה לתת לאישה זמן. לחזר אחריה אבל גם להראות שאני לא תלוי בה. ממשיך בשלי, אבל מידי פעם דורש את שלי. רוצה לקבל משהו בזוגיות.
במחברת:
אבל להיפרד עכשיו זה עיכוב, זה שוב ללכת אחורה.
לא כדאי להיפרד ואחר כך להצטער שלא עשיתי מה שיכולתי כדי שהקשר יצליח.
למה לא להחליט שזה מצליח? למה לא להגיד" אני אוהב אותה. אני רוצה להתחתן איתה, ואני רוצה למצוא עבודה מסודרת".?
אבל: כל כך קשה לי להכיל את הרגעים של חוסר התקשורת בינינו.
התרפיסטית אמרה שתמיד תהיה בי קצת שינאה לנשים ושתמיד תהיה תחושת נטישה ובעקבותיה כעס.
צריך להסכים להכיל את זה. לא להגיד שוב שאם זה בעייתי אז אני מעדיף שוב להיות לבד עם עצמי. להסתגר במקום נוח.
בסופו של דבר הרי הכעס הזה נמצא בתוכי. מערכת יחסים רק מעלה אותו אל פני השטח. האינטימיות גורמת לפצעים להיחשף. אולי היא מבריאה אותם? אני כבר לא יודע. פעם הייתי מטיף לאנשים ומתנהג כאילו אני יודע מה יבריא את הפצעים. היום כבר אין לי מושג.
נוסעים לחתונה של בת דודה.
בחתונה: פתאום הכל מתמוטט. אני מרגיש כאילו אני לא מספיק חזק לחזור לחיים הרגילים. נדמה לי שכולם רואים את זה ומרחמים עלי. אבל אף אחד לא רוצה ואף אחד לא יוכל לעשות את העבודה בשבילי.
התיישבתי בשולחן עם ר' ואמרתי לו שהחזרה בתשובה החלישה אותי.
ר' ענה שהחזרה בתשובה לא אמורה להימדד לפי תוצאה.
אבל אני חושב שזה לא נכון! למרות שהעיסוק ברוחניות/ אמונה/ תשובה/ מודעות, חייב להיעשות בלי מטרה, הרי שבסופו של דבר, הוא צריך להימדד לפי התוצאה.
ר': לכל אחד יש את חלקת האלוהים שלו, ורק הוא יכול לעבד אותה.
נדב: זה רק אני מול האלוהים. זה היופי שבחיים. אין לי מה לעצור ולהתלונן. זה לא מעניין אף אחד. אני צריך להיות חזק.
יו ג'י קרישנמורטי אמר: אתה רוצה לשכנע אנשים להאמין באלוהים? תראה להם מה אלוהים עשה בחיים שלך.
(ואני מוסיף: והכוונה אינה שגרם לך הרגשה טובה וחוויות מגניבות….)
הרוחניות נמדדת לפי התוצאה. עבודה פנימית (וגם העבודה התנועתית) צריכה להימדד בכמה היא מגדילה את היכולת שלי- בחוץ- להתאמץ, לעבוד קשה, להכיל את הקושי ולא להישבר. לפתח בי את היכולת להעמיק בלי לפחד לשלם את המחיר. לבחור בלי לפחד להפסיד.
אחרת זו לא יכולה להיות רוחניות אמיתית, אלא רק מבט מהצד כדי לא לשלם את המחיר.
רוחניות אמיתית זה להתמסר לחיים.
בדק בית
בספר הטאו כתוב ש"אנשים נוטים להרוס את הדברים, רגע לפני שהם עומדים להצליח".
מדהים שבמחשבה כבר הלכתי למכור הרבלייף "רק בשביל הכסף", אבל את עצמי- את היכולות שלי בתנועה ובכתיבה- אני פוחד למכור. כאילו שאני לא יכול באמת לקבל כסף עבור הדברים שאני אוהב? או חושב שאני לא מספיק טוב? או שהכסף הופך את הדברים ללא טהורים?
אבל בשיעור, רות אמרה: "תעבדו עם מה שיש, זה כל מה שאני מלמדת". והבנתי שאני צריך לכתוב וללמד. להעיז להביא את עצמי לעולם וללכת למקומות שאני חזק בהם, פשוט לא רציתי להתחייב אליהם, אבל עכשיו אולי כבר כן.
ר'אמר אתמול שהכיוון הנגדי מגדיר אותך, המגבלה. הגבול נותן צורה- הופך אותך ל"ביחס" למשהו אחר. זה כבר לא רק פנימיות, זה החיים עכשיו נתקלים בי ודורשים תגובה, פעולה. האם אתה גמיש, חזק, מוכן לפעולה. מוכן לצאת למלחמה.
אבל המתח קיים – כי גם אני וגם בת זוגי רוצים כבר תוצאות, רוצים לראות את הפיתרון לכל המצב הזה
אזשוחחתי קצת עם אלוהים. אמרתי לו בסוף: "עשה בי כרצונך!"
"אני רק רוצה שרצונך ייעשה" שום דבר מלבד זה. את הכל אני מקבל.
התמסרות היא ללא תנאי. היא מוחלטת.
"אני מתמסר כי זה הדבר הנכון לעשות. גם אם הפירות לא כל הזמן ימצאו חן בעיניי.
פפאגי אמר- תהיה בלתי ראוי לעולם הצורות. חוץ מלהתמסר,אני לא צריך לעשות שום דבר שאינו אני. להיות בלתי ראוי ולקבל את זה באהבה.
ראיון עבודה ראשון, ודווקא מקבלים אותי להיות מנהל עבודה בחברת תרגומים. בסוף אני מסרב בגלל שכר נמוך מידי ובגלל שנראה לי שזו שוב עבודה שאין ממנה שום אפשרות להתקדם.
במחברת:
מה אני רוצה? לעבוד בעבודה פשוטה שתכניס כסף, ולקדם את התנועה.
אז למה זה לא נשמע ככה? למה לא נשמע שאני מת שיהיו לי שלוש קבוצות של תנועה?
ממה אני מפחד?
יש לי אפשרות להצליח ויש אפשרות לא להצליח. בשביל להצליח אני צריך לשכנע אנשים שיש לי מה לתת להם. אסור למצמץ אף פעם.
אם הם דוחים אותי ואני מרגיש מושפל. אז אולי כן מותר למצמץ, כי תחושה כזאת לא נחוצה.
כשאני מרגיש שאין לי מה לתת- אז למצמץ- מחשבות שליליות הן חסרות משמעות. אם ממצמצים זה עובר. וגם אם נראה לי שאני צריך לוותר או שאני לא באמת רוצה: אז למצמץ.
אבל כשאני מוכר את עצמי- אסור לי למצמץ. כשאני בוחר באהבה ובזוגיות- אסור למצמץ.
כשאני חושב שאני לא משהו או לא שווה להתחתן איתי- אז למצמץ.
נחשון אמר לי אז :אתה ממצמץ….
אולי בפנים, זה נכון 'לשחרר', ושלא יהיה איכפת מהפירות. אבל בחוץ:צריך ללכת על זה עד הסוף.
צריך להאמין בזה באופן מוחלט בלי למצמץ. להאמין שאני אוהב אותה ורוצה אותה גם כשעולה הפחד. להאמין שאני רוצה למצוא עבודה גם כשפתאום זה נראה חסר משמעות. אחרת אני מפוצל ולא ברור מה אני רוצה.
אם כל הזמן ממצמצים, כדי להרוס את האשליה, אז זה אומר שפשוט פוחדים מהחיים.
אז המטרה איננה : להצליח לא להאמין באשליה, אלא: להצליח כן להאמין באשליה.
להציב מטרות ולהתמסר להן באופן מוחלט. בלי לשאול. "מי אני? מי מתמסר? מה מתמסר?" וכו.
בלי למצמץ.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 