אחרי הפרידה לא הסכמתי לשחרר את מ'.
מצד אחד זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות אותה.
מצד שני, זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות להשפיל אותה בחזרה.
והתרפיסטית אמרה לי שאני שונא נשים.
האם זה לא כמו עם ההורים? ככל שהילד מרגיש עזוב, הוא רוצה אותם יותר.
אבל יש בו גם כעס כלפיהם.
שלוש שנים של סדנאות בהודו רק כדי להתחבר לכעס. ומה השתנה? שנתיים אחרי זה נזרקתי בקומונה ליד אילת, עם עוד עשרה חברים יוצאי הודו. אבל גם שם לא מצאתי את התשובה. עכשיו אני חוזר בתשובה.
אבל למה הדברים העמוקים לא עוזבים אותנו. (אולי אנחנו לא עוזבים אותם?)
רק לאחרונה הבנתי איך אני כל הזמן מרגיש מושפל.
(כמו הידידה אז בסיני שרק חיכתה שאגיד עליה משהו לא טוב כדי שהיא תוכל להעלב)
כל דבר שעושים לי גורם לי להרגיש חסר אונים ומושפל.
ומצד שני רצון לנקום, להראות להם שאני יותר טוב.
אמרתי לעצמי שאני רוצה לרפא את המושפל שבי.
זכותי לקיום נמצאת, בלי קשר לאף אחד ולשום דבר.
לא צריך להתעסק בעניינים של אף אחד ולאף אחד אין ממש עניין בי.
כל אחד עסוק בשלו. ככה זה צריך להיות. אני צריך להתעסק בבחירות שלי: אשה, ילדים, מקצוע. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. גם לא קומונה או קהילה שהם חיפוש אחרי בית, בלי שאצטרך להקים אותו בעצמי. ואלף סדנאות כדי לרפא את הפצע שבפנים. אולי צריך לעזוב את זה. להתמסר למשהו- נגיד ליהדות- ואז להקים משפחה ולהוליד ילדים.
נמשיך עם היהדות.
יומיים אחרי הפרידה ממ' שכרתי דירה קטנה בשכונת שפירא.
אני עובד במקום שמשלם 18 שקלים לשעה. גר בבית שאני לא אוהב, בלי טלפון ואינטרנט- כי מהרגע שנכנסתי אליו, אני כבר מתכנן לעזוב אותו. ישן 2 לילות בשבוע בהוסטל –בלי שמשלמים לי תוספת שכר, ונותן ערך עליון ליהדות- לחזרה בתשובה.
מחליט לכתוב ספר הנשען על ההגות של עמנואל לוינס, הפילוסוף שמשלב יהדות ורוחניות.
חזרה לתקופה שלפני הפרידה:
ממשיך להתחזק ביהדות. כבר חושב בסתר על לשים כיפה, ומתפלל בבית 3 פעמים ביום: היהדות תיקח אותי מעבר לסבל- אני אציב את האל מעל ה"חיים האלו", את ה"אחר" מעל האגו הקטנוני שלי. ואז יהיה בסדר. וגם יהיה לי תירוץ כן לגור עם מאיה, כי היהדות תהיה המרכז ואני לא אצטרך להיות באינטימיות
מה זה אינטימיות? האם אינטימיות היא התמסרות? זה משהו שאתה לא מפרק. שאתה הולך עליו עד הסוף.
מה רציתי? שמישהי תדאג לי. שתתעניין בי . שתרצה לעשות לי טוב.
בלב רציתי רק את הצורה של הביחד –אבל בעצם רציתי להישאר לבד- כלומר ביחד אבל לבד.
אז עוד לא ידעתי מה זה להיות עם מישהי. מה זה לאהוב מישהי.
כשכבר מצאנו דירה בתל אביב ועמדנו לעבור לגור יחד, החלטנו להיפרד. הכעס והמתח בינינו ניצחו אותנו וגרמו לנו לוותר על הקשר. אחרי כל מה שעברנו יחד, אנחנו מפרקים הכל וכל אחד פונה לדרכו.
במחברת:
האם כל הרצונות לקבל הם בלתי רוחניים? האם הם אומרים שאני תלותי או פחות מפותח או יותר מזוהה?
מה כל כך מפחיד אותי הלכה למעשה בלקבל? בלהיות תלוי? האם בשביל להישאר חופשי או רוחני אני חייב להישאר לבד?
אולי אם לא אהיה לבד לא אהיה רוחני באמת- אם אסחף אני עלול להיסחף רחוק מעצמי- אני הרי לא באמת מאמין שאלוהים שומר עלי.
אולי זה עד כדי כך פשוט: ההורים חנקו אותי ובשביל להיות חופשי עלי להיות לבד. אסור לתת למישהי להתקרב. על כל דבר שאסכים לקבל אשלם בגדול.
יותר מזה: אסור לזוז! אסור לנשום! אסור שיראו אותי, אסור שיבחינו בי יותר מידי. אסור שיצפו ממני, שיצחקו עלי, אסור שישפילו אותי.
למה אסור לקבל רוך ומגע? אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מישהו מיוחד- כי אז הם יחנקו אותי.
מצד שני – אני פוחד שהם יחשבו שאני סתם מישהו – כי זה אומר מוות.
בגלל זה כתבתי ופרסמתי את הספרים שלי?
שוב כותב לעצמי במחברת:
בי ובמ' היו כל כך הרבה שנאה וכעס. איך היינו אוהבים אחד את השני?
האם באמת יש אהבה בזוגיות? האם אנשים עם שנאה בתוכם יכולים באמת לאהוב?
זוהי השאלה שבגללה כתבתי את הספר השני שלי: לא יתכן שאנשים שרודפים אחרי אהבה, ומצליחים כאילו "להתמסר" לנישואין- אם אין להם בעצם אהבה בתוכם, והם לא עשו "עבודה פנימית", הרי שזאת לא אהבה, מקסימום משחקי שליטה ותלות. אז מה שווה הכל?
מדוע שאתמסר אם הכל יכול להיות שקר? השקר הגדול- אחריו חיפשתי. ממנו פחדתי. מה יהיה אם קריירה זה גם אשלייה. אם אלך לשם ואגלה שזאת הייתה טעות.
ואם אצליח ואתפרסם רק בכדי לגלות שהפכתי לעוד אגו מניאק שמתלהב מעצמו. לעוד סלב עלוב ושנון שחי את החיים מה"מיינד שלו".
ומצד שני: קיפאון- כי כן יש בי רצון לעשות, ויש לי מה להגיד ומה לתת.
אבל תמיד לא עד הסוף- כי קיים סיכון שה"אני" לא באמת קיים. וקיים סיכון שאני לא הולך על הדבר הנכון או שהחיים יסחפו אותי למקומות בלתי ידועים
האם בעצם הרצון שלי להיות בחוסר שליטה גרם לי לעשות ההפך- להיות כל הזמן בשליטה מלאה? כדי שלא אסחף פתאום אחרי משהו, שלא אמצא את עצמי 'לא חי' פתאום. מת. או חי חיים של שנאה?
ואולי אותו דבר עם כסף- פחד להיות זקוק לכסף- להאמין לכסף- גרם כל הזמן לקיפאון –ש שלא אעשה משהו שיגרום לי להיות זקוק לכסף. כי מי יודע מה יצא ממני פתאום.
ושוב:
"יש לנו חוסר אמונה בעצמנו ובעולם- אז איך נאמין זה בזה?"
בקיצור התבכיינות.
ולמה כשמישהי כן נתנה לי אהבה ורכות –לא הייתי מוכן לקבל? מה הייתה הסכנה הגדולה. הרי באותו רגע שמישהי רכה אליך- זה לא קשור אם יש בעולם שנאה או אהבה.
אולי חשבתי שזה מחייב אותי להחזיר לה רכות." אני לא רוצה להיות "חייב" כי אז לא אוכל להיות אוטנטי.
איזה מין עולם זה של תלות וחוסר אוטנטיות!!…
אסור לקבל כי אז נהיה חייבים לתת.
אז יוצרים עם ההורים ועם אנשים אחרים, מערכות יחסים מוזרות שבהן אני מקבל אבל לא חייב להחזיר, לא חייב לתת.
אבל האם זה נכון לפסול את כל הדברים הללו? להשתמש בהם כהוכחה לחוסר האמיתות או חוסר הטוהר של הדברים.
(אז גם מגיעה ההתחברות ליהדות- לעולם נקי וטהור יותר. עולם שבו האדם הולך אל עבר האחר- אל מעבר לעצמו.)
וכשמ' אמרה: זה פה קרוב- תעשה את זה עם אשתך והילדים- למה זה לא מספיק טוב?. אמרתי שלא, זה חיב להיות גדול יותר.
לא יכולתי לקבל את דעתה שלהקים משפחה זה כבר ללכת "מעבר", שהמחויבות מתחילה בבית. ראיתי את ההתעסקות האובססיבית של משפחות אחרות בילדים /נכדים שלהם וזה היה נראה לי על גבול הבלתי מוסרי…
אמנית אחת אמרה שלהקים משפחה זה לא היה מספיק טוב כי זה לא 'לגאול את האדמה'… אולי ככה חינכו אותנו בקיבוץ?
אני התעקשתי שהמטרה בחיים זו היכולת לראות את האחר, ושהיהדות היא הדת שמציבה את הזולת לפני ה"אני". וגם כשאמרו לי שהיהדות אינה כזאת- התעקשתי שבמהות היא כן.
האם העדפתי לבחור בקליפה – אולי ידעתי בתוך תוכי שהיא תהיה מספיק גדולה כך שלא אצטרך להתחייב על ה"בתוך" המהותי.
ואחרי שלא הסכמתי להתמסר- התחלתי להתאבל: איך שנה שלמה של קרבה ירדה לטמיון. איך רגע אחד מרגישים קרובים ורגע אחריו אין כלום.
בקיצור התבכיינתי לאלוהים.
גם עם שאר האקסיות שלי התנהגתי ככה. הייתי בשוק מוחלט כשהן עזבו.
הן בעצם אומרות: אם אתה לא רוצה, אין בעיה, רק תגיד. העסקה תתבצע עם מישהו שרוצה.
האקסיות שלי חיפשו מישהו שיתמסר להן. פעלו לפי אינסטינקט הישרדותי, קר ופרקטי. ואני לא הבנתי איך אפשר כך להמשיך הלאה- רציתי שהגלגל יוחזר לאחור ואוכל לקבל פירות אחרים על המעשים שלי.
אולי אם היו עוזבות אותי מסיבה אחרת היה לי קל יותר לקבל שזה הגורל- האל- כי אני עשיתי את מה שדרוש. אבל בדרך שזה קרה, תהיתי אם זה אכן מה שהיה צריך לקרות, או שמא הפחדים הכריעו אותנו.
כעסתי על עצמי ש"כמעט הצלחתי ועכשיו שוב אצטרך להתחיל 'מהתחלה'".
אחרי שמערכת היחסים התנפצה, התחלתי לכתוב במחברת. ניסיתי להבין מדוע רציתי כל כך להרוס את הקשר, לחזור להיות לבד. אפילו שחשבתי שאני הולך על הקשר, בתוכי עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרוס אותו.
במחברת:
הצורה לא מוצאת חן בעיני. עם מישהי שאין לי איתה כלום עדיין זה הגיוני בהחלט, אבל עם מישהו שאנחנו אוהבים זה ילדותי להידבק לצורה. אבל זה שוב היה חזק ממני.
מה הסתתר מאחורי זה?
אני יוצא למסע, לחפש תשובה לחוסר היכולת שלי להיות במערכת יחסים ולמבוי הסתום שאני מרגיש לאחר שנים של מסעות בהודו ומגורים בקומונה של יוצאי הודו במדבר, בשיטים. (הדברים מהמחברת כתובים בהטיה).
פוחד שהיא תחשוב שאני לא מרוויח מספיק. שתרצה פתאום מישהו אחר.
מפחד לעשות לה ילדים, להתחתן איתה.
מפחד להזדקק לה. שאוהב אותה והיא לא תרצה אותי.
אז מה הפתרון? או ללכת אל מעבר ל"אני" או להתמסר למישהי ולבטוח שההתמסרות תיצור את הביטחון. כך אמר הרב יובל.
מפחד שהיא לא תעזור לי שאבקש- שאני אשבר והיא תברח.
פחד מהתמסרות כי אי אפשר לדעת מה יקרה. פוחדים "ללכת על זה", ללכת על כל הקופה, כי אנחנו עלולים להפסיד הכל.
וכתבתי:
מה היא בעצם נותנת לי? סקס. ביטחון. אינטימיות. שותפות.
אני פורט את זה לפרוטות ושואל האם זה שווה את ההתמסרות. האם אין בזה "קבצנות". צורך? תלות?
כל הדברים הללו נתפסים כשלילים. (ואולי הם אכן שלילים כשאנחנו עושים הכל כדי לא לאבד אותם וחושבים שאנחנו זה רק הצורך שלנו והפחד שלנו מלאבד את זה.)
בקיצור- לא יכולתי להכיל את כל זה ושנינו וברחתי ממערכת היחסים כל עוד נפשי בי.
הספר החדש הוא מעין יומן שכותב הגיבור (אני) לאחר שבגיל שלושים, הוא נפרד מבת זוג עימה גר באשרם שהקימו בדרום הארץ ומנסה להבין מדוע אינו מסוגל להיות בקשר.
תוך כדי ההתרחקות מהווי "הודו"- הוא מתחיל לחזור בתשובה.
בחלק השני של הספר כותב הסופר מעין בלוג או טוב שבועי, בו הוא מנסה, כעת בגיל 31, למצוא בהירות בחייו ולהצליח למצוא בת זוג, בית, להשלים לימודים באוניברסיטה ולגבש שיגרת חיים דתית- חילונית.
החלק האחרון של הספר פוגש אותו כאשר –בגיל 32 – הוא מוותר על החזרה בתשובה, ומנסה 'לחזור לחיים האמיתיים': למצוא עבודה בה ירוויח קצת יותר משכר מינימום… לקיים מערכת יחסים ולבחון מיהו ומהו בתור אדם בוגר.
ניסיונו לתעד את תהליך ה'ניצחון' מוטל כעת בספק, וכלל לא ברור שהרעיונות שלו יעמדו במבחן המציאות.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 