מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אז הייתי בן חמישים!! כן כן. זה לא באמת שביום בו נהיים בני חמישים הכל משתנה- אבל אני בהחלט מרגיש שינוי משמעותי. כאילו נפתח פרק חדש בחיים בו אני חייב להיות קשוב יותר לעצמי ולהצליח להבחין מהן הבחירות שלי.

אז כמובן שאין לי סיכום כלשהו לגבי "תובנות רוחניות של גיל 50", אבל אני אנסה לכתוב כאן משהו.

ראשית -אספר שלכבוד יום הולדת 50 לקחתי חופשה של שבוע ונסעתי ליוון עם ראדו חברי הטוב. נסענו לאי לזבוס ויכננו לנפוש הרבה בים, להתפנק, לשתות קצת וגם להגיע מידי פעם למרכז המדיטציות של אושו אשר ממוקם באי.

הגעתי לנסיעה הזו עם כל מיני רעיונות: מה אני רוצה לעשות, איך " צריך" לשלב את כל הדברים ואפילו ידעתי בערך על מה אני רוצה לדבר עם החבר, ובאיזה "תלונות" על החיים אני רוצה לשתף….

אז ביום הראשון קצת טיילנו, וקצת אכלנו וקצת הסתובבנו. אבל ביום השני שלנו שם -גילינו שהמרכז של אושו (קוראים לו "אפרוז") – הוא פשוט מדהים!! היו שם מדיטציות ופעילויות מבוקר עד ערב – ושנינו הבנו שאנחנו מעדיפים לבלות שם את מרבית החופשה. וגם כשכן יצאנו לחוף או לעיר- המחשבה על לשתות אלכוהול היתה פחות אטרקטיבית, בגלל המדיטציות של הערב או של מחר בבוקר – ב"אפרוז"…

אז מה שלמדתי מזה – זה שחשוב לתת לדברים להפתיע אותנו. כמה שפחות "לדעת" מה הולך להיות או מה צריך לקרות לנו. הדברים הם הרבה יותר מפתיעים ומרגשים מהתוכניות שה"מיינד" שלנו עושה.

דבר נוסף – בהקשר לתלונות שתכננתי להתלונן…. בחודשים האחרונים התחלתי להבין בצורה יותר עמוקה את הרעיונות של אברהם היקס לגבי המיקוד בדברים חיוביים. מדובר בעיקר במחשבות על דברים שאינם מושלמים בחיים שלי או על בעיות או דברים שלא נפתרו. הגישה של אברהם מתמקדת בכך שפשוט לא כדאי לחשוב על הדברים הללו ולהתעסק בהם. אני רואה יותר ויותר שכאשר מתעקשים להסיט את תשומת הלב אל דברים שאנחנו רוצים או אל דברים שגורמים לנו הרגשה טובה – זה פשוט הופך את החיים לטובים יותר. כמובן שמתמודדים עם בעיות. (רצוי בעיקר כשהן מגיעות, ולא כשמנסים להירדם בלילה…) אך בשורה התחתונה – תמיד יהיו בחיים דברים פחות מוצלחים או לא מושלמים או תהליכים שהיינו רוצים שיקרו ולא קרו – אך הפיתרון הוא לא לתת לשלילי את תשומת הלב.

אז אם אני מתחבר שוב לשינוי של גיל חמישים – ומחבר את הרעיון של "לא לדעת" יחד עם הרעיון של פוקוס על דברים חיוביים: מה שאני חושב זה שצריך לתת לחיים לקחת אותנו, גם אם זה למחוזות לא מוכרים, או אל עבר דברים פחות בטוחים. אברהם היקס מציע לנו לנוע עם הרעיונות או המחשבות שעולות לגבי דברים שרוצים. כלומר – כשעולה רעיון חדש, לא לתת מקום למחשבות שמסבירות מדוע זה לא אפשרי, אלא פשוט ללכת איתו אם זה נראה נכון. (אולי אפשר לקרוא לזה גם לא להתייחס לפחדים). בכל מקרה אני חושב שהגיל המבוגר יותר מביא אותי לרצון להתמסר באמת ולחיות חיים של תשוקה ושמחה.

לא כתבתי את כל מה שרציתי – אבל בנתיים זהו.. תודה לכם!

רצה הגורל, ונחשפתי לפני מספר שבועות למישהו שהמליץ על ההרצאות של אברהם היקס. (כלומר של אסתר היקס שמתקשרת אותו). ההקשבה לסרטונים פתחה בפניי דלת חדשה. אחרי שנים עם סוראן, שהיו בעצם שנים של התבגרות רוחנית, ומוכנות מלאה לוותר על אשליות, על תקוות ועל מאבקים ופשוט להבין שבחיים יכולים לקרות הרבה דברים שלא בשליטתי, בא אברהם ואמר – שמי שכבר מספיק וותיק במסע של מודעות/ מדיטציה/ רוחניות – יכול בכל שלב להסיט את תשומת הלב מכאב, מרגש שלישי או ממחשבות שליליות ולעבור מהר להתמקדות בדברים חיוביים. ההתמדקדות בחיובי היא לא רק במחשבה אלא מעין חיבור לעצמנו – למרכז שלנו, למהות שלנו. אלו בעצם דברים שנאמרו לכולנו בתחילת הדרך, אך אולי אם הולכים ישר אליהם נוצרת סוג של הדחקה ופחת מהרגשות השליליים.

כשהתלמיד מוכן וכו….

אז אין לי שום הוכחה לכך – אבל התחושה שלי היא שכאשר הייתי מוכן לכך וכבר מיציתי את הקטע של לחוות גם רגשים קשים ולא נעימים – פתאום יכולתי לבחור גם לא לחוות אותם.

דרך אחת שלמדתי מההרצאות זה למשל אם קרה עכשיו משהו לא נעים עם מישהו, אני יכול להגיד לעצמי: "איזה נחמד היה אם הייתי ממש סבבה עם זה שאנחנו לא מסתדרים".. נשמע מצחיק? אבל זה פשוט. כי כשאני אומר את זה אז אני בעצם כבר סבבה עם זה שאנחנולא מסתדרים….

עוד משהו קטן

עניין נוסף (ממש על רגל אחת) זה להבין את הערך של מה שיש לך בחיים, ואז אם יש לך כרגע בעייה כלכלית, אתה לא חייב לראות הכל דרך הפריזמה של הבעייה, אלא לראות פרספקטיבה רחבה יותר, או להודות על דברים שיש לך בחיים.

שוב -אם זה נעשה בתור טריק או שתור שיטה זה כנראה לא עובד. אבל לי זה פתאום מסתדר לא רע…..

חלפו חמש שנים מאז פירסמתי את הספר שלי על תנועה ויציבה נכונה. חלפו בערך 3 שנים מאז הפסקתי ללמד תנועה ובאותה תקופה גם גנזתי את הספר.

היו לכך מספר סיבות, שלא אתעכב עליהן כעת. בשלוש שנים שעברו מאז, המשכתי ללמוד תנועה אצל ניצן מיכאלי, שהפך להיות מורה מאוד משמעותי עבורי. אני לא לומד כדי לחזור ללמד, אלא לומד מתוך סקרנות אמיתית להמשיך ולחקור את התנועה של גופנו: את היציבה, את היכולת לשחרר משקל, ואת הקשר בין שימוש נכון בגוף לבין חיים מלאים ובריאים יותר.

כמובן שלפעמים אני מפנטז על לחזור ללמד אנשים, אבל לרוב אני באמת נהנה מכך ששיחררתי את הפנטזיה הזאת ואת הרצון שיכירו בי ובידע שלי בתנועה.

מה שעוד מעניין זה – שלמרות שהיום יש לי הרבה יותר ידע ממה שהיה לי אז, אני לא מצליח לענות לעצמי מה בדיוק הייתי רוצה להעביר לאנשים ומה אני חושב שחשוב ללמד. לכן אני בכל מקרה לא בכיוון ללמד, אפילו לא בשביל הכיף. אני מחכה שכן אצליח לראות בצורה יותר בהירה, מה המשמעות של התנועה בשבילי כיום. חנוכה שמח ומלא אור לכולנו!!!

מאמר שכתבתי בשנת 2015 על הגישה שלי לתנועה

קישור לכתבה בנושא אחר

האם יש תמותה עודפת והאם זה באמת מה שחשוב לשאול?

קיבלתי מייל מחבר שטוען שבגלל הקורונה יש תמותה עודפת משמעותית בישראל.

להלן תשובתי אליו:

זה מאוד מוזר כי הלשכה עצמה רושמת כאן שכמעט אין תמותה עודפת: כאן:וגם אם יש תמותה עודפת היא יחסית קטנה והיא גם אמורה להיות הגיונית כי נוספה לכאורה מגיפה חזקה נוספת.
לגבי הניתוח שלך של "אם לא היו שומרים זה היהי הרבה יותר גרוע" – כאן אתה מוזן מהתקשורת אבל

:א. הנזק של הסגר ושל המגבלות הוא בכל כך הרבה רמות חמורות ונוראיות לאין שיעור מהנזק של התמותה (ואפילו הרבה פוליטיקאים מבינים את זה היום)

ב. במקומות כמו יהודה ושומרון, עזה, או ערים חרדיות וערביות בישראל  -בהן לא ממש שמרו על ריחוק חברתי -לא היו יותר מקרי מוות.
אני חושב שהניסיון שלך לפתור את הדיון באמצעות סטטיסטיקה לא יוביל אותך לשום מקום. השאלות צריכות להיות קצת יותר עמוקות וההסתכלות על התהליכים שמתרחשים במדינה בחסות הקורונה צריכה להישען על  יותר מאשר אמונה ש"אין ברירה".
בברכה, נדב

פרסום שבועי -מערכות מיגון מפני שריפות באתר של מיגון אש

מזה חודשיים אני משתתף באופן פעיל בהפגנות בבלפור נגד השחיתות במדינה, נגד אזלת היד במאבק בקורונה ונגד  מצבם הקשה של מאות אלפי עצמאים שאיבדו את פרנסתם עקב מגיפת הקורונה אך בעיקר עקב  הטיפול הלקוי של הממשלה במצב, וסדר עדיפויות מעוות שמעדיף תמיד את החזקים על פני החלשים.

בנוסף אנו נלחמים נגד ראש הממשלה עצמו – בנימים נתניהו שהפך את המדינה למפולגת, מלאה בשנאה, יאו והתעסקות ברע.

נגדו אני מניף את דגל התקווה  והאהבה. כי אני באמת מאמין שיש דברים שאפשר לתקן ויש לנו אחריות כלפי עצמנו וכלפי ילדינו