מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

קטע שכתבתי לפני 5 שנים, כשהייתה לי "יומולדת עשר סנאיסית"
אני מפרסם את הקטע שוב, כשאני כבר במרחק 15 שנה מיום הולדתי כסניאס, ומרחק שנות אור המחיים ההם….

אז הנה:
לפני כחודש, בעודי יושב בפארק בתל אביב ונהנה מהפסקת הצהריים שלי, נתקלו עיני בבחור שפגשתי באשראם בפונה לפני כ9 שנים. הוא הניח מספר תיקים על הדשא ונשכב לנוח. לפי כמות התיקים לא יכולתי לטעות: לבחור אין בית. ניגשתי אליו לברר אם הוא בסדר. הוא זיהה אותי, אך מסתבר שהחליט לא לדבר, כך שלא יכולתי להבין בדיוק מה מצבו. המוח הרוחני המתוכנת שלי העלה רעיון כי אם הוא ב"שתיקה" כנראה שהוא הבין דבר מה רוחני עמוק ביותר… אולם מבט נוסף הבהיר ללא צל של ספק: מדובר בהזנחה פושעת! הבחור הזניח עצמו במשך שנים וכעת הוא הומלס.

יום אחרי זה, בעודי צועד ברחוב, עמד מולי חבר, מהאשרם של אושו שבעיר פונה – מהימים ההם. לפני כשנתיים נסע לחיות במרכז של איזה מורה רוחני אחר. מבט אחד בפניו הספיק לי כדי להבין: הבחור לוקח כדורים פסיכיאטרים. הוא לא רצה לדבר כל כך, ומיהר להמשיך לדרכו.

האירועים הללו עוררו בי מחשבות: האם יש קשר בין ההתמסרות המוגזמת לחיים רוחניים לבין מקום לא טוב אליו מגיעים רבים מבני דורנו, שגילו בהודו את האור?
רבים מאיתנו נכשלו כאשר רצו לחזור אל חיק החיים במערב. ואולי זו הודו שלימדה אותנו שאין שום הבדל בין הומלס לעובד בהייטק? אולי זה אושו שאמר שאין דבר כזה טוב ורע. כמובן שאין לי שום הוכחה שדברים שקורים לאנשים עכשיו קשורים בעובדה שהם היו בהודו. גם אין לי הוכחה שהדברים הללו הינם שלילים. הרי החוויה של האדם את מצבו לא נקבעת על פי מה שאנחנו חושבים עליו מבחוץ. ובכל זאת,חשתי בתוכי שיש כאן נקודה כואבת:
חשבתי על כל יוצאי האשראם שחזרו לארץ והתאשפזו, על אלו שנשארו שם וחיים מהיד לפה, על הבחורות שהגיעו לגיל 40 ועוד לא חשבו על להקים משפחה. חשבתי על אלו שחזרו בתשובה ועל אלו שחיים בדיכאון בשולי החברה.
האין מטרתה של הרוחניות לחזק אנשים? לסייע להם להתמודד עם החיים, ולא להביא להזנחה ולוויתור על משחק החיים?

אולי דברים שכתבתי במחברת שלי יפזרו מעט אור על מה שקרה:

ה"סניאס קונדישנינג" (ההתניה הסניאסית) זה שאם תבלע אפילו פעם אחת את הגלולה הכחולה אתה תשכח לתמיד שהמטריקס הוא מורעל.
אז סירבנו לבלוע. ולכן הלכנו ונחלשנו. הלכנו והתרחקנו מהחיים האלו.
ס' אומר שפחד שיאהב את העבודה שלו. יאהב לנהל. ואז מה הוא מפסיד?
הוא מוותר על הגלולה האדומה, שגורמת לו לזכור שזה המטריקס.
אז אתה בוחר בגלולה האדומה ופשוט לא נקשר ולא משתתף כדי לא לשלם את המחיר. לא תמות בשביל לאום ולא תתפשר בשביל להרוויח כסף. לא תהיה "סתם" במתח בתוך המטריקס, כי זה רק מטריקס. תישאר טבעי ומשוחרר.
אז אני הסתכלתי מהצד בלי להשתתף.
אבל התביישתי שאני עני, ורציתי שיעריכו אותי, ורציתי לעשות ולהיות חלק.
מי שרוצה להיות חלק חייב לשחק את המשחק. אין חצי הריון.
ובכל מקרה זה תמיד כבר המטריקס. זה כמו שהיינו לוקחים סמים במאות שקלים במסיבות ששילמנו עליהן מאות שקלים, וחושבים שאנחנו יצאנו מתרבות הצריכה.
כל תגובה או קיפאון הם כבר בתוך המטריקס.
כמו שר' אמר: המיינד הוא תמיד צעד אחד לפניך.
לכן מה הטעם הגדול בכל התובנות שלי?

ואף על פי כן:
אושו ניסה ליצור דור חדש של אנשים שהם לא כבשים. אנשים שהם אריות. הם לא חייבים לשחק לפי הכללים של העדר. אנשים שכן עובדים עם מוסר- אבל מוסר פנימי, מוסר הנובע מתוך מודעות וחיבור לנפש.

אז אני כבר בן עשר. ילד גדול. ולמרות שבשם אני כבר לא סניאס של אושו – משהו מהאנרגיה שלו ממשיך להתפשט גם דרכי.

 אלגן הנדסה – בדק בית