ארכיון קטגוריה: כתיבה -פוסטים כלליים

נולד לנו ילד

לפני חודש בשעה טובה נולד לנו בן מתוק. שמו בישראל הוא כחל (כמו הציפור כחל). לקח לי קצת זמן לראות כמה הוא מקסים וחמוד. אני תמיד חווה בהתחלה רק את העומס והקושי של הלידה.

טוב אני לא אישה… הוא לא יצא לי מהבטן. אז זה בסדר שלוקח זמן, לא?

זה מאוד מפחיד לחזור פתאום לעוד כמה שנים של לילות ללא שינה, של החלפת חיתולים, ואחר כך של הכנת משקאות טבעיים בתור תחליף חלב (אנחנו לא נותנים מטרנה). בקיצור: עבודה אינסופית, בית מלוכלך וחוסר סדר.

אז אני קצת מתבכיין…

ומצב שני – המשפחה גודלת ומתרחבת, והילדים הגדולים מגלים בעצמם צדדים חדשים ונתרתים לעזר עם התינוק. והופכים פתאום לגדולים יותר ולעצמאים יותר.

זה רק אני -או שאין לי מה לכתוב היום?

נכנסתי לפייסבוק אחרי שבועיים שלא נכנסתי פתאום יש קצת דברים מעניינים לקרוא. אבל אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי לבזבז ככה את הזמן שלי. עכשיו עם 3 ילדים הכל הופך להיות צפוף יותר. לכל בחירה יש מחיר…..

והשנה אני עוד צריך ורוצה וחייב להוציא את הספר שלי לאור!!!

ועודג משהו אחד מגניב שאני עושה בימים טרופים אלו: מספץ את המשרד שלי שמתחת לבית שלנו: הוצאנו מכאן את מכונת הכביסה, כך שהמשרד לא ייראה יותר כמו חדש כביסה!!!… ומחר אפרק אחרון של בגדים ישנים ואעיף אותו מכאן, ןאז ז הגם לא ייראה כמו מחסן!!!!…

בקיצור -זה נחמד וכיף להתחדש!!!

לאתר של שיש קדם -ריצוף שיש, ייבוא  ועיבוד שיש

להיות סניאס של אושו, בעד ונגד

קטע שכתבתי לפני 5 שנים, כשהייתה לי "יומולדת עשר סנאיסית"
אני מפרסם את הקטע שוב, כשאני כבר במרחק 15 שנה מיום הולדתי כסניאס, ומרחק שנות אור המחיים ההם….

אז הנה:
לפני כחודש, בעודי יושב בפארק בתל אביב ונהנה מהפסקת הצהריים שלי, נתקלו עיני בבחור שפגשתי באשראם בפונה לפני כ9 שנים. הוא הניח מספר תיקים על הדשא ונשכב לנוח. לפי כמות התיקים לא יכולתי לטעות: לבחור אין בית. ניגשתי אליו לברר אם הוא בסדר. הוא זיהה אותי, אך מסתבר שהחליט לא לדבר, כך שלא יכולתי להבין בדיוק מה מצבו. המוח הרוחני המתוכנת שלי העלה רעיון כי אם הוא ב"שתיקה" כנראה שהוא הבין דבר מה רוחני עמוק ביותר… אולם מבט נוסף הבהיר ללא צל של ספק: מדובר בהזנחה פושעת! הבחור הזניח עצמו במשך שנים וכעת הוא הומלס.

יום אחרי זה, בעודי צועד ברחוב, עמד מולי חבר, מהאשרם של אושו שבעיר פונה – מהימים ההם. לפני כשנתיים נסע לחיות במרכז של איזה מורה רוחני אחר. מבט אחד בפניו הספיק לי כדי להבין: הבחור לוקח כדורים פסיכיאטרים. הוא לא רצה לדבר כל כך, ומיהר להמשיך לדרכו.

האירועים הללו עוררו בי מחשבות: האם יש קשר בין ההתמסרות המוגזמת לחיים רוחניים לבין מקום לא טוב אליו מגיעים רבים מבני דורנו, שגילו בהודו את האור?
רבים מאיתנו נכשלו כאשר רצו לחזור אל חיק החיים במערב. ואולי זו הודו שלימדה אותנו שאין שום הבדל בין הומלס לעובד בהייטק? אולי זה אושו שאמר שאין דבר כזה טוב ורע. כמובן שאין לי שום הוכחה שדברים שקורים לאנשים עכשיו קשורים בעובדה שהם היו בהודו. גם אין לי הוכחה שהדברים הללו הינם שלילים. הרי החוויה של האדם את מצבו לא נקבעת על פי מה שאנחנו חושבים עליו מבחוץ. ובכל זאת,חשתי בתוכי שיש כאן נקודה כואבת:
חשבתי על כל יוצאי האשראם שחזרו לארץ והתאשפזו, על אלו שנשארו שם וחיים מהיד לפה, על הבחורות שהגיעו לגיל 40 ועוד לא חשבו על להקים משפחה. חשבתי על אלו שחזרו בתשובה ועל אלו שחיים בדיכאון בשולי החברה.
האין מטרתה של הרוחניות לחזק אנשים? לסייע להם להתמודד עם החיים, ולא להביא להזנחה ולוויתור על משחק החיים?

אולי דברים שכתבתי במחברת שלי יפזרו מעט אור על מה שקרה:

ה"סניאס קונדישנינג" (ההתניה הסניאסית) זה שאם תבלע אפילו פעם אחת את הגלולה הכחולה אתה תשכח לתמיד שהמטריקס הוא מורעל.
אז סירבנו לבלוע. ולכן הלכנו ונחלשנו. הלכנו והתרחקנו מהחיים האלו.
ס' אומר שפחד שיאהב את העבודה שלו. יאהב לנהל. ואז מה הוא מפסיד?
הוא מוותר על הגלולה האדומה, שגורמת לו לזכור שזה המטריקס.
אז אתה בוחר בגלולה האדומה ופשוט לא נקשר ולא משתתף כדי לא לשלם את המחיר. לא תמות בשביל לאום ולא תתפשר בשביל להרוויח כסף. לא תהיה "סתם" במתח בתוך המטריקס, כי זה רק מטריקס. תישאר טבעי ומשוחרר.
אז אני הסתכלתי מהצד בלי להשתתף.
אבל התביישתי שאני עני, ורציתי שיעריכו אותי, ורציתי לעשות ולהיות חלק.
מי שרוצה להיות חלק חייב לשחק את המשחק. אין חצי הריון.
ובכל מקרה זה תמיד כבר המטריקס. זה כמו שהיינו לוקחים סמים במאות שקלים במסיבות ששילמנו עליהן מאות שקלים, וחושבים שאנחנו יצאנו מתרבות הצריכה.
כל תגובה או קיפאון הם כבר בתוך המטריקס.
כמו שר' אמר: המיינד הוא תמיד צעד אחד לפניך.
לכן מה הטעם הגדול בכל התובנות שלי?

ואף על פי כן:
אושו ניסה ליצור דור חדש של אנשים שהם לא כבשים. אנשים שהם אריות. הם לא חייבים לשחק לפי הכללים של העדר. אנשים שכן עובדים עם מוסר- אבל מוסר פנימי, מוסר הנובע מתוך מודעות וחיבור לנפש.

אז אני כבר בן עשר. ילד גדול. ולמרות שבשם אני כבר לא סניאס של אושו – משהו מהאנרגיה שלו ממשיך להתפשט גם דרכי.

 אלגן הנדסה – בדק בית

 

הבן הקטן נכנס לגן

אתמול הבן שלנו, בן השנתיים וחודש נכנס לגן. לא ממש גן אלא משפחתון פרטי של 8 ילדים. אבל בכל זאת – סוג של פרידה. האם הם שם בגן, יצליחו לשמור על שמחת החיים שלו? על הרוח העצמאית, על האנרגיה הטבעית והפרועה? על היופי ועל הסקנות ושוב פעם, האם זה יתמוך בשמחה או ימחץ אותה?

הרבה שאלות לנו כהורים, שלא תמיד יודעים מה נכון ומה צריך לעשות במציאות מורכבת שבה רוצים גם להגשים את עצמנו, גם להתפרנס, גם לעשות את הטוב ביותר עבור ילדינו וגם לשמור על שפיות.

נקווה לטוב. וכמו שאמרה אישתי – אם נצטרך להחזיר אותו הביתה, זה לא יהיה כישלון או חזרה אחורה – זה פשוט יהיה הדבר הנכון לעשות.

שיהיה בהצלחה.

בחירה בטוב היא בחירה בחיים!

הטוב מעניק לחיים מימד של זמן. לא הזמן של ההזדקנות והמוות כפי שחווה האגו, אלא זהו העבר שממנו שואב האדם את משמעות חייו, ועתיד אותו הוא בונה. (לא אוכל להתייחס לכך בחיבור זה, אך ההישענות על מסורת, המשמשת כמסגרת לחיים, בקובעה מועדים, קדושה ותוכן- מסייעת לחיים בתוך זמן.)

אי אפשר עוד לברוח מהחיים, להסתגר, להעלם. לא ניתן לחפש גאולה אישית , לנצל, לרמוס את כבודו של האחר עד כלות. כמובן שכן אפשר לעשות את כל הדברים הללו –הבחירה החופשית בעינה עומדת- אך קיימת נקודת התייחסות אשר מחזירה את האגו אל המשמעות גם כשהוא שב ומתרחק ממנה.
וכאשר הזולת בוחר ברע? במקום לקוות שיעלם, ייענש או ימות, במקום הוקעה יפת נפש, ובמקום התעלמות – נותרת האחריות האינסופית כלפי הזולת, הניסיון להשיב אותו לטוב, להשיב אותו לחברה.
(לעיתים אין ברירה וצריך להסתייע בחוק, בתקווה שהחוק אינו מבוסס על רוע אלא על רצון טוב)

בחירה בטוב היא בחירה בחיים!

משחקים או חיים ברצינות?

אם כן, הטענה היא כי העולם לא נברא עבור חירותו של אדם, וגם לא בשביל "המשחק" או השעשוע כפי שנהוג לומר היום, וגם לא במקרה או בטעות.
הייתכן כי הייתה בחירה קדומה יותר מן החירות, הבחירה הראשונית של האנושות, -אולי טרם בריאתה– הבחירה בטוב?
אולי נברא העולם כדי להטיל על האדם את כובדה של המשמעות? אולי ה"אחרות" המוחלטת,המפנה אותנו אל עבר הזולת- מזכירה לנו את הבחירה הקדומה, שקדמה לחירות, להיווצרו של האני: הבחירה בטוב- אשר היא לבדה מעניקה משמעות לבריאה ומפנה אותנו לערכים אשר מכוונים את חיינו.

האלוהות אינה נשארת ניטרלית, היא מתגלה בצמתים בהם נפגשים בני האדם, ציוויה הוא אחריות אינסופית לאחר, שתמיד יישאר אחר ממני ובכך מוציאה את האדם מן הניכור, מן השקיעה בתהומות הפנימיות, ללא עבר ועתיד.

 

הבחירה הקדומה -מוסר או חירות

כיצד תיתכן "קפיצה" זו, מהתפיסה המערבית החורטת על דגלה את חירותו של הפרט, את חירותה של ההכרה להגיב לכל מצב באופן ספונטני, על פי ידע או תחושה פנימית? כיצד יתכן המעבר מעולם ללא ערכים מוחלטים, בלי טוב ורע, שבו הכל נשאר יחסי ומשתנה וכל אדם בוחר  למה  לתת חשיבות, ממה יפנה מבטו ומהו הטוב לגביו?
ובכן, כפי שהאל קדם לחירותו של האדם והעולם לא נברא על ידי האדם, כך אין סיבה לחשוב כי חירותו של האדם היא משמעותו הראשונה והאחרונה של הקיום וכי האדם נברא כדי לעשות כל אשר יחפץ.

למעשה מה שאנו מכנים חיי החירות, הינם חיי כאוס. הסובייקט צריך להגיב ללא הרף לדברים שקורים- בפנימיותו  ומחוצה לו. אולם בתור אדם מודרני, אין לו נקודות התייחסות או קודים ערכיים המאפשרים לו להישען עליהם. אין לו הקשרים שבתוכם נעשות בחירותיו.( בחברה הפוסט-מודרנית, התרוקנו כל המסגרות מתוכן, ונמחקה כל היררכיה ערכית. כל נסיון ליצור מסגרת אשר תנחה את האדם ותגן עליו, נתקל בלגלוג או ביאוש).
אם כן, כל שנותר ביד האדם הוא אותו "מוסר פנימי", רגש מעורפל אשר ממליא הולך לאיבוד בתוך "עשרת אלפים הדברים" הנוחתים עליו, ובתוך מערבולת הקולות והרגשות שבתוכו. אלו חיים המתרחשים בהווה תמידי, מנותקים מעבר ומעתיד, ומנותקים ממשמעות.