מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

לראשונה שמעתי על קייטי בהודו בשנת 2000. הייתי אז ב"מסע קניות רוחני" והיא נשמעה לי כמו עוד מורה רוחנית שמספיק להגיד שמכירים אותה……

לאורך השנים נתקלתי בשם שלה פה ושם, אך מעולה לא התעמקתי ברעיונות שלה. לפני חושיים התגלגל לידי הספר שלה (שנכתב בתחילת שונת האלפיים): "לאהוב את מה שיש". קראתי אותו והוא מאוד סייע לי. ראשית הדרך בה היא עוזרת לאנשים היא מקסימה ומרגשת. שנית יש לה מידי פעם אבחנות רוחניות יפות לגבי הדרך בה אנחנו ממציאים את ה"אני" שלנו ויותר מכך: לגבי הדרך בה אנחנו מתווכחים עם המציאות. למשיהו ששכב בבית חולים עם רגל נפוחה, היא אמרה: הבעייה היחידה שלך זה שאתה חושב ששתי הרגליים שלך אמורות להיות אותו דבר… היא מחזירה אנשים לקבלה מלאה של מה שיש כרגע בחיים שלהם – בלי לנסות להתנגד לזה כלומר בלי לחשוב שהדברים אמורים להיות אחרת.

אבל מעבר לרוחניות ה"רגילה" – יש לה את העניין של ה"היפוך" שהוא גם מעניין וגם עזר לי מאוד: כאשר יש שיפוט כלפי משיהו אחר, אפשר בעזרת החקירה להפנות את אותו שיפוט כלפיי עצמנו וכך לראות על עצמנו דברים שלא קלטנו כי היינו בתוך הישפוט שלנו על האחר.

אז תודה ביירון קייטי -עוד מורה נהדרת לחיים של שמחה ושל קבלת אחריות!!!

להזמנת פירות אורגניים – יבול הקיץ והסתיו 2025

השבוע נפגשתי עם חבר וותיק, שפגשתי לפני שנים רבות באשרם של אושו, ממש בתחילתו של המסע הרוחני שלי,  ומאז נשארנו חברים טובים. ישבנו ושוחחנו, והוא אמר שהוא לא מבין מדוע אני מקשיב להדרכות של סוראן, העוסקות בהתפתחות רוחנית. כלומר, מדוע אחרי 25 שנים במסע הרוחני, אני עדיין מחפש, או לומד או מנסה להתפתח? מדוע לא הבנתי כבר שצריך לוותר על המסע הרוחני, ופשוט לחיות את החיים?

אמרתי לו שאני מאמין בכך שהחיים הם תהליך בו אנחנו נהיים מעודנים יותר, אוהבים יותר וכו. סוראן מסייע לי להכניס מודעות לתוך החיים של ואני אוהב את זה. (שזה כבר מספיק כשלעצמו).

ולהבדיל מתהליך רוחני בוסרי שכולל ניתוח פסיכולוגי מוגזם של המניעים שלנו, הגישה של סוראן מתייחסת רק לאיך דברים גורמים לנו להרגיש, וכיצד ניתן להגיע למצב בו מרגישים טוב יותר.

אבל יכולתי להבין גם את הנקודה של חבר שלי: אם אתה מפסיק את המסע של החיפוש וההתפתחות, ופשוט מקבל את העובדה שמי שאתה זה מי שאתה, וכנראה לא הולך להשתנות – אז יש לך סוג של שלווה.  היית עצבני על הילדים? זה לא משנה. היית ביקורתי לאשתך? זה לא משנה. דיברת בגסות בעבודה? זה לא משנה. הרעיון הוא  שאשמה או התבחבשות במה שקרה, לא ישנו את העבר וכנראה גם לא ישנו את העתיד. ומה שבטוח זה שהם הורסים את ההווה. אז קבלה פשוטה של עצמך, מאפשרת סוג של שקט ושלווה.

ואם ארחיב קצת את טענתו של החבר- אז כל ניסיון להתפתח או לנתח, כבר יוצר חייץ ביני לבין מה שקורה בחיים.

השאלה שלי היא האם בכך שאני אפסיק "להיות רוחני" או אפסיק לבחון את הדברים בצורה מודעת, האם אינני בכך מוותר על העמקה ועל איכות מעודנת יותר של החיים? אני לא בטוח.

נקודת האמצע: להיות אחד עם הדברים

מה שכן לקחתי מזה, זה את ההבנה של להיות אחד עם הבחירות שלי. כלומר -דברים שכבר עשיתי (כלומר בחרתי לעשות אותם) – עליהם באמת אין מה לבזבז זמן ולהיות בפיצול: שתיתי אתמול בלילה ועכשיו יש לי כאב ראש ואני עייף? זה המצב.  לא השקעתי בילדים שלי אלא רק גלשתי בפייסבוק? זה המצב. זאת הייתה הבחירה, וכשאני אחד איתה אני לוקח עליה אחריות מלאה ולא עושה ממנה עניין. וגם בחירות יותר ארכות טווח – כמו המצב הכללי שלי בחיים- עבודה, משפחה, ילדים. להיות אחד עם הבחירות שבחרתי ועם המקום בו אני נמצא בחים. ובאופן פרדוקסלי – לשם גם סוראן מכוון: התמסרות מוחלטת לקיים.

אז מבחינתי זאת דרך המלך – מצד אחד להיות "עם מה שיש" בלי להתקשקש, ומצד שני לנסות לשים לב למקומות בהם לא פעלתי מתוך בחירה, אלא על אוטומט, ובכך למעשה פיספסתי אפשרות להיות בקשר ופעלתי בצורה שמכאיבה לי. כי אני אוהב לבקש עזרה מהיקום ולא לעשות הכל לבד, אך כמו שאומר חברי – יש מקומות בהם זה כבר מיותר ואנחנו צריכים פשוט לוותר על התהליך ולהישאר שקטים, בלי לנסות לשנות כלום.

אני מנסה להסביר בקצרה את הרעיון של סוראן לגבי האופן בו צריך להתייחס לציפיות שלנו מאנשים:

בשונה ממה שאנחנו רגילים בדרך הרוחנית של התרפיה והפסיכולוגיה הרוחנית – אין כאן עניין להכיר בזה ש"תמיד תהיה בי ציפייה" וש"תמיד ארצה לקבל אהבה וארצה שיראו אותו". זה בעצם מובן מאליו, אך זה במובן מסויים לא מספק כי זה משאיר אותנו במצב של הזדהות עם הילד הפנימי ועם הציפיות שלו מהעולם. אני זוכר סדנא שעשיתי בשנת 2005 בהנחיית תרפיסטית מאיטליה. בשלב מסויים בסדנה, אמרתי ש"צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנשים יתנהגו אלינו בצורה פוגענית או בחוסר כבוד". התרפיסטית לא קיבלה את דברי ואמרה שהיא מצפה ורוצה שינהגו אליה בכבוד.

זה בסדר כמובן לרצות שיכבדו אותנו וזה מאפשר לאנשים בתחילת התהליך לשים גבול למי שלא מכבד אותם, או לזהות מה לא נעים להם ולהתרחק מדברים שעד היום פגעו בהם.

העניין הוא שלפי סוראן, זה משאיר במצב של ציפייה מתמדת מאנשים, או ציפייה מהייקום, וכך בעצם האגו ניזון וממשיך לשמור על עצמו כי הוא כל הזמן נותן תוקף למחשבה שאנשים חייבם לו או שאלוהים חייב לו משהו, או פשוט שדברים צריכים לקרות בצורה שהוא חושב.

לוותר על הציפיה

אז מה זה אומר לוותר על הציפייה? הדרך של סוראן אינה להדחיק את הציפייה, אלא להגיד לעצמנו שוב ושוב שהדבר אותו אנחנו מצפים שיקרה –לא יקרה לעולם, ואז לחוש את הרגש שזה מעלה בנו. כאשר אנחנו מצפים שהילד שלנו יתנהג אלינו אחרת, אנחנו צריכים לחשוב שזה לא יקרה לעולם ושלנצח הוא ימשיך להתנהג כך. ואז להרגיש את הרגש שזה מעלה בנו.

רגש בסיסי ולא רגש של מחשבה

למיטב הבנתי ישנם רגשות פריפריאליים וישנם רגשות בסיסיים. אם נגיד לעצמנו שדבר כלשהו מעלה בנו כעס, או שינאה, או בחילה, או כאב ראש, או ייאוש – אזי הגענו לתגובות שאינם רגש הבסיס, אלא תגובה מעוןרבת של רגש ושל מחשבה, ואמנם אמיתית גם היא, אך לרוב מחפה על מפגש עם רגשות עמוקים יותר וכואבים יותר. לכן יש "לרדת" אל רגש אשר מסתתר מאחורי הרגשות הללו והוא לרוב יהיה כאב גדול, עצב, חוסר אונים וכו.

מה לעשות עם הרגש

גם כאן יש לשים לב לשוני של מה שאומר סוראן: כשהגענו לרגש, אנחנו לא מנסים להתעסק בו יותר מידי: לא לנתח מהיכן הוא מגיע (נניח מהרגשת חוסר אונים שהייתה לי בתור ילד או הרגשה ש"לא רואים אותי"). גם לא לנסות לשתף אותו מול אחרים. הדבר שיש לעשותו הוא לחוות את הרגש ולנסות להוציא אותו החוצה. "להתאבל" אותו החוצה. רק אם נוציא את רגש הכאב והייאוש פעם אחר פעם , נוכל לקבל את זה שהדברים ימשיכו לקרות לא כפי שציפינו.

את הציפייה מאנשים מקשר סוראן גם לציפייה מהיקום או מאלוהים – אמונה שדברים אמורים לקרות לנו בדרך מסויימת ולא בדרך אחרת. גם כאן כדאי להתאבל על כך שהדברים לא ישתנו ואז להוציא את הרגש שזה מביא.

קישור לסרטון של סוראן על הציפייה

לעמוד הבית של הבלוג שלי

המלצות השבוע:

פרחים ליום האישה 2022

במהלך 20 השנים האחרונות פסעתי בדרכים רוחניות שונות ומגוונות. איני מתיימר לומר שהייתה בהן עקביות כלשהי או שהמטרה הייתה ליצור איזו תמונה כוללת. לא. זה פשוט קרה ככה.

מה שכן היה איתי בכל השנים האלו זו השאלה התמידית אותה חקרתי: כיצד מתבצע שינוי. אצלי ואצל אחרים.

מה מאפשר לאדם מסויים לעבור טרנספורמציה בנקודה מסויימת, ובנקודות אחרות להישאר תקוע שנים.

מה מונע מאנשים לעשות שינוי טרנספורמטיבי מקיף ומה מאפשר את זה?

יש רגעים שנדמה לי שאני יודע את התשובה   ויש רגעים שכואב לי הראש רק מלחשוב על זה.

חלק מהתשובהנשמא בכך שזה כנראה צירוף של דברים.

בשיחה שניהלתי עם חבר בפייסבוק כתבתי לו כך:

אני  כן נוטה לפצל את הדברים: הפסיכולוגיה או התרפיה מאפשרות לך להבין את הדברים בצורה טובה יותר. לדוגמא אני עשיתי שוב את הפריימל לפני שנתיים והבנתי דברים חדשים ותובנות חדשות. אבל איכשהו השינוי הרוחני לדעתי קורה ב ב"לבל" אחר, שבאמת לא קשור לאמונה או לדת. אפשר לקרוא לזה מזל או חסד לדעתי. ואז פתאום התובנות הפסיכולוגיות הופכות לחלק ממך. ככה זה בחוויה שלי

במה מדובר:

שינוי פסיכולוגי מאפשר להבין את הדברים בצורה בהירה יותר.  אך האנרגיה של השכל היא אנרגיה חזקה.  וגם "להרגיש טוב" או "לקבל את עצמך" נמצאים לעיתים בסקאלה של הראש, המיינד או המחשבות.

לעומת זאת – היכולת לראות את האחר, או להיות עם לב פתוח  קשורים לאיזושהי טרנספורמציה שהיא גם אנרגטית וזו אולי הסיבה שהיא לוקחת יותר זמן.

אולי זו הסיבה שדברים רבים שלכאורה הבנתי כבר בגילאים צעירים – לא ישבו במקום כי בעצם לא הייתי מוכן אליהם.

בשנתיים האחרונות -מאז שחגגתי 43, אני מרגיש שינוי שעברתי. ואם נהיה רוחניים לרגע -אין זה מפתיע שבשנים אלו פגשתי שני מורים גדולים:

ניצן – שמלמד את החיבור לגוף ואת החיבור האנרגטי

וסוראן – שמסביר  את הפסיכולוגיה של התהליך.

 

שוב – מעולם לא טענתי שיש דרך אחת , אבל אצלי השילוב הזה יצר סוג של חסד שמאפשר לי להבין את הדברים טוב יותר ולראות מעבר לקשיים, לתלונות ולפחדים.

כמובן שזה נבנה בהדרגה, ומאז גיל 40 "חזרתי" לעבוד על עצמי ולשנסות לשפר את חווית החיים שלי.

אמשיך בקרוב