ארחיב מעט ואסביר על אותו "אני" המוזכר רבות בפרק הקודם ועל המרחב בו הוא מתקיים. מדובר בתפיסה שלנו את עצמנו, את מי שאנחנו. זהו ה"אגו" המאחד את הגוף, המוח והאישיות לכדי אינדיוידואל . ל"אני" מסוים בעל שם, הגדרות, רגשות ומחשבות.
למרבה הפלא, ישנה תמימות דעים בין הפילוסופיה המערבית לבין פילוסופית המזרח. הם הגיעו למסקנה כי המציאות אינה דבר מוחלט, אלא כל מציאות מתקיימת בתוך ההכרה של הסובייקט, של ה"אגו". ה"אגו" יוצר את המציאות דרך האובייקטים שמסביבו ודרך ההגדרות שלו את עצמו ואת החוץ. המציאות קיימת רק ביחס אליו וגבולותיה הם גבולות ההכרה שלו: ההכרה לא יכולה להכיר מציאות שאינה בתוך גבולות מחשבתה.
הדבר השני אותו הבינו הפילוסופים לגבי ה"אגו" – שהוא מעוניין -מעל הכל- להוסיף להתקיים. אין מדובר באינסטינקט הקיומי חייתי שיש גם באדם, אלא שה"אגו" מעוניין להמשיך להתקיים כישות פסיכולוגית הכרתית.
במהותו, ה"אגו" מוטרד מעצמו בלבד והוא רוצה להרגיש טוב, לקבל את מה שהוא צריך ורוצה ושלא יפריעו לו בכך.
כמובן שהאדם הוא יצור חברתי ובעל צרכים נפשים והוא רוצה דברים מהאנשים סביבו: חום, אהבה, הערכה והקשבה, אך למרבה הצער אין דבר הפחות רצוי לאגו מפניו של האחר, המביטות בו ומבקשות ממנו דבר מה.
(אזכיר רק, שברמה יותר עמוקה, האנשים סביבו הם גם סכנה עבור אדם, כי הם עלולים לפגוע בו, למאן לאהוב אותו)
זהו מצבו של האדם בחברה המודרנית:ערפל רגשי, סתירות פנימיות ובלבול. המוסר ניסה להשריש באדם ערכים של איכפתיות ודאגה לזולת אבל בעיקר הוליד אשמה באדם שגילה הוא מעוניין בעיקר בעצמו.
ובכל מקרה, החברה המערבית עם ערכי האינדיווידואליזם, והמדינה שלקחה על עצמה את האחריות על אזרחיה, מאפשרים להדחיק את האשמה ולחיות חיים בהם האדם איננו מחויב לאף אחד ולשום דבר, חיים מנוכרים של צריכת חוויות ריגושים וסיפוקים.
החופש הופך להיות ערך מרכזי וכמעט יחיד בחייו של האדם המערבי: חופש לחוות, להרגיש, לצרוך ולהנות.
"דמעות העשוקים" פחות מעניינות את ה"אגו" והוא מסתגר בתוך עצמו ודואג לרווחתו האישית ולמידת ההנאה שיצליח להפיק.
כשמישהו מאוד מצליח לפי מושגי החברה המערבית, אם מבחינה חומרית או חברתית- אזי הוא מתמלא בשביעות רצון עצמית ובגאווה, ואז לעיתים, בספונטניות מפתיעה, הוא גם פועל למען האחר. אך לרוב זוהי עשייה נקודתית וכאשר יש סכנה שההרגשה הטובה תעבור ואולי יגיע כאב או חוסר שקט, ה"אגו" ממהר לשוב ולהסתגר בתוך עצמו.
מתנות
ואף על פי כן: דווקא הדבר האחרון ש רוצים לעשות, הוא הדבר שאותו יש לעשות: להסכים לחוות את הכאב. להישרף באש הכאב מבלי לזוז ממנו ומבלי להגיב אליו ישר בפעילויות מסיחות דעת, בכעס או בנקמה.
כשאדם מאפשר לעצמו לחוות את הכאב של החיים, אזי המחשבה שלו מעמיקה. דבר ראשון הוא מגלה שלא מתים מהכאב. הוא יכול לגלות שיש בתוכו עוד רגשות רבים חוץ מהכאב, גם רוגע ואולי אפילו שמחה. ישנה הנשימה שמעניקה לו חיים ושבלעדיה לא יהיה כאב ולא יהיה דבר.
כשהכאב נחווה בתור כאב בלי "סיפור" על כמה שאני מסכן או כועס ובלי פאניקה של מה אעשה כדי להרגיש טוב יותר- אפשר פתאום לראות שיש אנשים אחרים בסביבה, יש עולם שלם מחוץ לנו.
הכרה זו הופכת את חיינו ואת התפיסה שלנו את עצמנו לרב מימדית. האדם יכול להבין כי הוא יותר מאשר "ההרגשה שלו" ובכך להפחית את התלות שלו ב"חוויה", ולהסכים להרגיש גם עצב כאב ושעמום.
ולבסוף, ישאל אדם את עצמו: מה המשמעות של הכאב, מה הפשר של החיים עם כל הכאב המפחיד הזה והרצון שהוא יעבור כבר? מה מעבר לכך?
מבחינה פילוסופית- פסיכולוגית, ניתן להגדיר, שהאדם מזהה את עצמו בתור החוויה בלבד- בתור ההרגשה ותו לא. אם במצב רגיל, ה"אני" שלנו מורכב –למשל- מהדעות שלנו על עצמנו, ממערכות היחסים שלנו או מהדברים שאנחנו עושים או מתכננים לעשות, הרי שה"אני" של אדם פגוע הוא הרגשה רעה בלבד ולכן הוא מוכן לעשות הכל כדי להיפטר מההרגשה הרעה ולא להרגיש את הכאב שבתוכו.
הצעדים הננקטים כדי לברוח מהכאב הם רבים: צריכת סמים, עישון, אכילת יתר, חיפוש אחר חוויות מיניות וצריכת חוויות כגון בילויים ומסיבות.
אולם אין מדובר רק במצב של פגיעה, כי למעשה בכל זמן עלול האדם להיפגע, וכתוצאה מכך להרגיש כאב, עצב, ריקנותו. אי לכך פעילות הבריחה מהכאב מתבצעת תמיד!, אם בגלל הפחד מבואו של כאב ואם מפני שתמיד יש בתוכנו רבדים של עצב וכאב.
אולם למרבה הצער הפעולות האלו רק מנציחות את מצב ההזדהות המוחלט של ה"אני" בתור "ההרגשה שיש לי". האדם מנסה לפצות את עצמו על ידי צריכת חוויות שישפרו את הרגשתו, כי הוא מרגיש שהכול תלוי באותה "הרגשה". אולם הסימום העצמי של צריכת חוויות רק גורם לקהות חושים אשר מערפלת מעט את הכאב אך אינו מביא הרגשה טובה.
הפגיעה גם מעוררת דברים שקיימים בתוך כל אחד: כעס על העולם, על ההורים, על עצמנו, תסכול מכך ש"לא הולך לי". במצבים קיצוניים הרצון להדוף את הכאב יכול להגיע עד מצב של נקמה או של פגיעה בזה שפגע.
לפעמים מתוך הכאב מגיעות גם הבנות יותר מהותיות: פחד מחוסר השליטה שיש לאדם על איך שהוא מרגיש- הכרה בפגיעות שלי, בחולשה, אפילו בעליבות.
הדבר האחרון שאדם רוצה לעשות הוא לחוות כאב.
הכאב הפרטי:
ישנו כאב בעולם, לא ניתן להתכחש לכך. ישנה שנאה, מלחמות, עוני, שכול, מחלות ומוות. ברמה האישית, ישנו פחד מדברים שעלולים לקרות לנו ויש חוסר מודעות שגורם לאדם להכאיב לעצמו ולאחרים, לכעוס, לשנוא, לתמרן, להיסגר. ישנם פצעים בנפש האדם, מכאבי העבר שחווה כל אחד בילדותו ובמהלך חייו. חלקם ישנים כימי חיינו- הכאב שבלידה, שבניתוק חבל הטבור , כשהתינוק "מושלך" לתוך החיים וחלקם אפילו עתיקים כאנושות עצמה: עולה בדעתי כי המשפט "בעצב תלדי בנים", יכול להתפרש כגורל האנושות, אשר נעמדה על שתי רגליים, התרחקה מהאדמה, וחייה הם כפצע פתוח, רגיש, שביר ולעיתים כואב.
הדבר האחרון שאדם בן ימינו רוצה, הוא להרגיש כאב: הוא מעדיף להרגיש טוב,לשמוח, להיות נאהב, בטוח, אמיץ ויפה.
ובכל זאת כל בני האדם חשופים לכאב.החיים אינם וודאים ואסונות עלולים לקרות. כל אחד עלול להיפגע על ידי אדם אחר, הלב של כל אחד יכול להישבר.
כשאדם נפגע, הוא חווה כאב כה גדול עד כי הוא חווה את הכאב כדבר היחיד הקיים בתוכו, כלומר אין כלום מלבד הרגשה רעה או איומה והוא רוצה שהיא תחלוף ושהוא יוכל להרגיש טוב. עוצמת הפגיעה, נובעת מכך שהפגיעה מגרדת את הגלד שעל הפצע שבליבנו, אותו פצע ישן שאנו כה מנסים לכסותו ביום יום והוא שגורם לפגיעה להרגיש כה כואבת.
קורס דולות
הלבשה תחתונה
טוב, הספר הראשון הסתיים לו – מעכשיו הבלוג הזה יכיל כתבה בהמשכים. זאת תהיה מעין משנה רוחנית שכתבתי , המנסה לשלב בין רוחניות אישית לבין אחריות קולקטיבית. הכתיבה מאוד משופעת מרעיונות יהודיים שכתב עמנואל לוינס אבל גם מכל מיני דברים שעברתי בדרכי הרוחנית.
מקווה שתהנו.
בסוף מצאתי עבודה. שלושה חודשים לאחר תחילת החיפוש. שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב במחברת.
האם ניצחתי או הפסדתי? לעשות את המקסימום זה תמיד לנצח. וגם לזכור שאין מנצחים ומפסידים. מעבר לכך, צריך לקום כל יום בבוקר ולהתחיל מחדש.
פוסטרים
23.7
כסף זו צאקרה ראשונה- עכשיו אני מבין את זה. מבינים משהו רק כשחווים אותו באמת. למרבה הצער לא מספיק כשאומרים לך את זה. ואפילו לא כשאתה מבין אינטלקטואלית. רק ברגע אחד מתרחשת ההבנה. לרוב זה דרך חוויה.
25.7
קראתי לספר הזה איך ניצחתי במלחמה…
האם באמת אפשר לנצח או להפסיד? רות אמרה: אין אמת אחת. לא מגיעים לתוצאה פעם אחת וזהו. זה מתחיל כל רגע מחדש. יציאה מאיזון וחיפוש מחודש של האיזון. שום דבר לא נגמר ואף אחד לא מגיע לשלמות. החיים כוללים הכול ואנחנו צריכים להתמודד. כן לבחור כן להתמסר כן להרגיש אבל אין שיטה ואין נוסחא.
15.7 מחפש סוף טוב לספר:
שמצאתי עבודה עם המון כסף ומעט שעות, ועדיין אני מתפתח עם התנועה והכתיבה…
אולי זה יקרה, אמן. אבל באותה מידה, אולי לא.
לזכור שהעיקר בשבילי זה להתפתח בהוראת התנועה! אחרת באמת אני אתבחבש עם עצמי כל החיים, בלי כיוון, ללא העמקה.
הסכנה היא לא זה שלא ארוויח כסף, אלא זה שאוותר על עצמי בגלל הציפיות של חברה שלי.
כשאני לא מאפשר לעצמי להיות מי שאני, אני בסוף נהיה כועס וקורבן. אין את מי להאשים. רק להיות אני, על כל צדדי.
20.7 הכעס שהיה לי על חוסר השלמות של אנשים, הפך לו לחמלה. מה שנראה היה לי כמו שבר נוראי ובלתי ניתן לתיקון,, הוא עכשיו בעיני לא יותר מאשר אבדן ביטחון זמני, משהו לא נעים שקרה לאותו אדם, אך שהזמן והאהבה יכולים לרפא.
פעם הייתי מגיב בנוקשות לחוסר השלמות אצל אחרים. אני הופך סבלני ומקבל, ואז אני יכול להיות שם באמת.
ליסינג תפעולי השכרת רכב בארץ
והרעיונות החדשים…
אם אני לא מוצא עבודה אז אני כישלון!!!
הרעיונות החדשים, שהם בעצם הרעיונות האולטרא ישנים- הרעיונות שגדלתי עליהם, חוזרים בדלת האחורית. הם מנצלים את הירידה במניות של הרעיונות ה'רוחניים' כדי לנסות לפלוש ולתפוס מחדש אחיזה בתוכי.
בעצם, בזה שאני חוזר לעולם המערבי, חזרתי גם לצורות המחשבה האלו: הצלחתי או נכשלתי.
כבר אין יצרתי, הרגשתי, עשיתי, עזרתי אהבתי.
זאת הסכנה! צריך להסתכל על כל התהליך הזה בלי שום קשר להצלחה או כישלון. לא מעיניים של אחרים.
על זה רות דיברה שאמרה שאני צריך להיזהר מלנסות להוכיח את עצמי, מלהסתכל אל עצמי בעיניים חיצוניות, כי אז אני מפסיד את המהות.
בעצם תמיד הייתי מוטרד מה יחשבו עלי. להראות שאני שווה, מיוחד.
ראדו אמר : תהיה מוכן לאפשרות שלא תצליח.
גם בחוסר הצלחה זה אני. גם אז אני שווה. אני לא חייב להראות שום דבר לאף אחד. רק להיות אחד עם עצמי, גם במקרה שקשה לי לפרנס. גם אם אני עייף. לא ליצור פיצול. לא לדאוג מה חושבים. לתמוך בעצמי במאה אחוז. גם באי ההצלחה.
אימון זוגי
10.07.2007
מחכה לתשובה מאיזו עבודה. אבל רואה איך אני חושב שאולי אני תופס מקום של מישהו אחר, מישהו שצריך את זה יותר ממני. שאולי זה לא בסדר שיציעו לי עבודה טובה, אם זו לא באמת הקרירה שלי.
וגם: אם לא יהיה לי כסף אז אשאר ערני ואכפתי.
רות אמרה שלבמה צריך לעלות עם אבן בנעל, כדי לשמור על ערנות. אז אני רוצה להשאיר לי את האבן של העוני, כי אז אני ערני ולא נתפס לשביעות רצון.
אבל זה שטויות- גם כי אני לא באמת ערני, אלא קפוא, וגם כי יהיו עוד מספיק אבנים גם ככה. וגם- חאלס עם הפחד מלהיתפס לשביעות רצון… חאלס עם הרעיונות הישנים!
סרט תדמית
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 