שמעתי הסבר מעניין של אברהם היקס – הוא הרבה פעמים אומר שחייבים להיות "אנוכיים" ולדאוג קודם כל שאנחנו נרגיש טוב. אם אנחנו מנסים לרצות אנשים אחרים, אז כנראה שלא נרגיש טוב. אבל הפעם הוא אמר משהו קצת אחר: בכל מקרה כל אחד הוא אנוכי. פשוט מישהו יכול לאמץ אסטרגיה של לעשות מה שאחרים מצפים, כי הוא מאמין שכך הוא ירגיש טוב. שכך הוא יקבל דברים. או לאמץ אסטרגיה של לנסות להיראות "עושה טוב" בעיני אחרים, כי כך הוא יקבל פידבק חיובי ואז ירגיש טוב.
אז זה מעניין לדעת, אבל דווקא זה גם טיפה מבלבל: האם לעשות מה שאחרים מצפים זה גורם לנו להרגיש טוב או להרגיש רע?
אז נראה לי שיש רמות של חיבור לעצמנו. אפשר כל החים לעשות מה שאחרים מצפים, ובעזרת הסכמים או פשרות – לקבל מזה כל מיני דברים: שקט, סקס, תשומת לב, חופש מידי פעם ועוד. רק שאת כל זה אתה יכול לעשות ככל הנראה בלי להיות מחובר לעצמך או בלי להרגיש טוב.
ראשית – בגלל הפחד, שאם לא תעשה את מה שמצפים אז "החוזה" יהיה מבוטל. שנית – כי אנשים לא יכול ו לתת לך כל הזמן את מה שאתה רוצה. הם כנראה יתנו לך מידי פעם, אך בהרבה פעמים אחרות זה יסתים במח נפש, כי אף אחד לא ממש חתום על לספק את הצרכים של האחר במלואם.
אז: כשאנחנו בוחרים להתחבר לעצמנו ולדאוג שאנחנו נרגיש טוב בלי ההסכמים ובלי לוותר על עצמנו – אז היכולת שלנו לחיות חיים מלאים הוא גדול יותר.
לא מדובר על לחיות ללא קשרים או ללא צורך להיות בקשר עם הסביבה – אלא כן להיות בקשר אבל לא על ידי ציות והסכמים. ולא על ידי ניסיונות למלא את מה שאחרים רוצים מצד אחד, ומצד שני לדרוש מאחרים את מה אנחנו רוצים.
מדובר על לפעול לפי חיבור פנימי ולפי הקשבה למה שאנחנו רוצים לעשות. ולשמוח אם זה מסתדר לאחרים סביבנו אך גם אם לא – אין מה לעשות. ובאותה מידה לא לצפות מהם לשחק את המשחק באופן שמתאים לנו.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 