אני מתחיל לכתוב קצת במעריב.
כותב כתבה על "דייט לייט": על הרצון שלנו לצאת ממצב הרווקות. אני לא אומר שם שלא צריך לרצות לצאת- אבל מציע מעין פשרה רוחנית של- עדיין לרצות, אבל לא לראות בזה גאולה.
הכתבה:
באחד הלילות האחרונים חלמתי חלום. בחלומי הייתי באירוע חברתי כלשהוא. ישבתי על כיסא בר לצד חבר שלי והוא הצביע על מישהי שמצאה חן בעיניו. אז סיפרתי לו שבדיוק לפני חצי שעה (כלומר במסיבה עצמה), יצאתי איתה ל"דייט" של עשר דקות אבל זה לא היה זה…..
אז אולי המצב הנפשי- התנהגותי של "אני יוצא עם בחורות", כדרך להגיע לזוגיות הוא קונספציה מוטעית? אולי אנחנו פשוט מניחים כי זו הדרך שעלינו ללכת בה? אולי לא עלה בדעתנו כי זה לא באמת מקדם אותנו לכיוון של זוגיות? אולי להפך, אולי דווקא הדבר שאנו עושים כדי לקדם את עצמנו למטרה, הוא אשר מרחיק אותנו ממנה?
ואולי הסיבה שונה ואנחנו מגינים על עצמנו בצורה זו (של דייטים) מפני שבתוך תוכנו אנחנו עדיין לא באמת מוכנים להתחייבות, או להיפתח לקשר. מכיוון שאיננו מודעים לכך או שאיננו רוצים להודות בכך – אנחנו ממשיכים להצהיר על עצמנו כמחפשים קשר.
אולי זה הרצון לשמור את כל האפשרויות פתוחות ולדעת שתמיד תהיה לנו אפשרות למצוא משהו "יותר מושלם" או יותר מרגש.
ומה אני (היעוץ הגדול) ממליץ לאנשים לעשות ?
"אם כן, מה יכול לקדם לכיוון זוגיות? אולי דווקא לצאת תמיד רק עם מישהי אחת. הכוונה אינה רק באופן מעשי, אלא גם באופן תפיסתי: מי שאתה יוצא איתה כעת, אמורה להיות האחרונה שתצא איתה. אם זה לא יהיה זה, אז שוב תצא עם מישהי שתהיה האחרונה שתצא איתה… ואם זה יכשל אז נצא עם מישהי נוספת שתהיה האחרונה."
במאמר הבא אני אפילו מעט לועג לסניאסית שטוענת שטוב לה עם הלבד שלה- אך אני כמובן לא אגיד שרע לי עם הלבד שלי.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 