בשיעור תנועה רות אומרת: התנועה קשורה לחיים.
במחברת אני מציע אפשרות שהכפילות היא משהו אינהרנטי לעולם:
זה בסדר שמישהי רואה בי גם אובייקט וגם משהו מעבר. שבסדר שיש אלימות במפגש בין בני אדם.
אבל אז אני חוזר ואומר שיש לנו משמעות אמיתית רק כאשר אנחנו מפסיקים לייחס משמעות לעצמנו.
באותו זמן רות אומרת משהו מורכב יותר: מצד אחד- אנחנו מתנה כל כך יחודית, מצד שני: סתם איזה שק עם מתנה.
אני כותב שכן צריך להתחבר לעשייה.
אבל: נדמה לי שעדיין עשייה נתפסת אצלי כמו לבנות איזו פרגולה. מטלה הכרחית, ולא משהו שנושא משמעות. אם כבר זה נושא משמעות, אז רק במסגרת של קולקטיב….
ושוב פעם:
מערכת יחסים כל כך מפחידה אותי:כל אחד בסיפור של עצמו ולא בא לו לשמוע את ההתבכיינות של האחר. אז או שיש לנו הסכמים עם אנשים שיקשיבו לנו ושנקשיב להם
או שמסתגרים במערכת יחסים ומתנתקים מהעולם. אבל כשיש הסכמים יש גם כפילות –דו משמעות-
אני כותב:
לכן בכל זאת צריך משהו שיחבר בין בני אדם….
אני כותב:
האמונה באל זה דבר נפלא- לא כדרך ללכת מעבר לאני אלא ממש להאמין!…
רות אומרת: החיים מרגשים. הכל פתוח רב מימדי רב כיווני. מישהו יכול לשבור לך את הלב- זה נפלא.
אני כנראה לא חשבתי שה 'חיים האלו' כוללים עשייה. .במקרה הטוב מערכות יחסים- אתה חווה את עצמך דרך מפגש עם אנשים. פירשתי את החיים בתור משהו כללי. משהו שקורה כל רגע, בכל מפגש, עם כל אדם.
ואני שואל:
אז מה אם צריך לבנות את עצמך מבחינה כלכלית?! אי אפשר לתת את כל המשמעות 'לאנ'י…
ואז אני מנסה לעשות לעצמי סדר: דירוג הדברים שאני מעניק להם חשיבות:
התפתחות מקצועית- הגשמה עצמית
צבירת כוח- ביטוי לעצמה וליצירתיות.
הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל לפחות אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 