הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
האמת היא, שכל הסיפור הזה של להיות מסודר כלכלית מרגיש לי כמו התנייה ושאני צריך לעשות את זה כדי שבת הזוג תהיה מרוצה. אני בכלל לא רוצה מערכת יחסים. זה מפחיד מידי. במחשבה אני כאילו כן רוצה, אבל ב'תוך תוכי', לא.
ומעבר לכל זה אני כמובן לא מסכים לוותר על האיכות הרוחנית: פתיחות, רגישות, מודעות וכו.
במחברת:
מה, שרי אריסון יכולה לעצור את הרוח שמלטפת את פנינו?
. אנשים חיים את החיים האמיתיים אבל תמיד התשוקה לוקחת אותם אל מחוץ לחיים. הפנטזיות מוציאות מהחיים.
אז מה כל זה שווה?
את מכלול הכאב, התשוקה והסבל, אני מכנה "השבר". לא להגיב לשבר- זאת המטרה שאני מציג כלפי העולם וכלפי עצמי.
בשביל לאחות את השבר –יעני מבלי להדחיק אותו- אני מציע כנות. כנות תמלא את מערכות היחסים בעומק תוכן ומשמעות.
במקום ליצור הגנות סביב השבר- אנחנו חושפים אותו לאור.
אם נפגעים ובכל זאת נשארים חשופים- אזי נשמר המפגש הישיר עם החיים- ללא הדחקות ותגובות מעוותות –וכך מתאחה השבר???
האם באמת חשבתי כך? כנראה שכן.
אבל פתאום אני שוב שופך את הקערה: -כאילו מישהו שאל אותי בכלל… כאילו מישהו פה מנסה להכריח אותי להפוך למשהו…. : "האשלייה היא כל כך גדולה!!! כאילו שיש משמעות לזה שאהיה כבר משהו. כאילו שאם אתי הילסום הייתה הופכת ל"מישהו" זה היה משנה משהו כשהנאצים רצחו אותה.
תובנה: להיות פשוט. להיות אני ומי שתרצה תאהב אותי.
היהדות מציבה רף גבוה מידי. העידן החדש- כמו הנצרות- אומר: תסלחו לעצמכם על הכל- תעשו רק מה שאתם רוצים. תהיו פשוטים.
אבל 'הילד הקטן' קופץ, ומתעקש לא להיות פשוט:
אל תאמינו באשליה. תתנו משמעות לאל- תתנו משמעות לנצח.
ועוד הרהורים:
"יש לי רצון שכבר יהיה רגוע. שאפתור את העניין הכלכלי. אני נוטה לחשוב מצומצם: מתי כבר אחרים יעריכו אותי. אבל אין לי מושג מה האתגרים הבאים שאלוהים יטיל עליי, ועם המחשבה המצומצמת אני מחמיץ את האינסופיות של החיים.
"אני בוחר מה אני רוצה לחוות בחיים שלי: האם אני מוכן להיות גדול? להגיד לאנשים מה לעשות?
כמה גדול אני מוכן להיות?
האגו שלי גדול ולכן יש בי חוסר הערכה כלפי אחרים. אבל יש חוסר התאמה בין הדעה הגבוהה שיש לי על עצמי לבין ההצלחה החומרית בשטח. את ההערכה הגבוהה אינני מסוגל לתרגם לכסף ואז יש חוסר איזון בין ההערכה לבין חוסר הביטחון.
אבל: אסור להיות קצר רוח ואסור לדחוק הצידה את הותיקים כמו שנדב ואביהוא ניסו לעשות.
שאלה: מה אני בעצם רוצה? תשובה: להגשים את היעוד שלי+ להיות בזוגיות.
ומצד שני:
אם החברה פשוט דוחפת אנשים ללמוד ולהתחתן- זה לא יעבוד.
האם אני טוען שבלי מודעות יקרה כשל?
נתפסים לצורה: אם הייתי מתחתן עם מ' אז הבעייה של זוגיות הייתה נפתרת כי הצורה התקיימה. אבל אם לא הייתי מוכן לזה אז משהו בי היה נאלץ להיחנק, להיות מודחק בשביל להשיג כבר את הצורה. ואז –כמו שפרויד אומר: שובו של המודחק….
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 