לשיעורי תנועה שלי כבר לא מגיעים כמעט אנשים ואני עומד על סף לסגור את הקבוצות:
"למה אני מרגיש מושפל?
כי זה משפיל לעשות שיעור ושאף אחד לא יבוא. זה משפיל כשבוגדים בך או עוזבים אותך."
אז כולם אומרים לי להמשיך ולא לוותר ואני ממשיך כנגד כל הסיכויים. ממש מושך את עצמי בשערות לכל שיעור. הפחד הזה ,ששוב לא יבואו, או שיבוא רק תלמיד אחד, היה סוחט אותי.
"אבל מי ירצה לבוא לשיעור של מורה מושפל?
(ומי היה האב שהשפיל את הבן? והבן שהיה חייב להשפיל בחזרה את ההורים?)
האם אנשים מצליחים מרגישים פחות מושפלים? או שאולי כולם חווים את עצמם כמושפלים?"
בקיץ אני מתחיל לעבוד בקייטרינג. אין לי כסף ואני בלחץ. כמובן שאני לא שוקל אפילו לעשות קורס או ללמוד מקצוע. במקום זה אני נהייה תלוי בקייטרינג ללא אירועים, ועובד עם חבורת ילדים בני 18.
בטור השבועי שלי, באתר של ה'רוחניים", אני כותב על "העבודה הסודית שלי":
"להיות מוכן להיות מושפל באמת. אפילו בלי ליהנות מזה או לייחס לזה איזו שהיא משמעות רוחנית…… רק להרגיש את ההשפלה"….
בבקרים הייתי עושה "ניעות", – מרכין את הראש ומנער את כל הגוף. הכאב היה נוזל ממני החוצה , אל האדמה. הייתי מתחיל לבכות, כאילו יש בי כל כך הרבה כאב ואני חייב לנקות אותו.
אחרי הניעות הייתי מרגיש כאילו אני שוב חי ופתוח אל העולם.
אני גר עם שותפה בדירה רועשת שאני לא אוהב ושכרגיל – אני מתכנן לעזוב אותה כבר מהיום שנכנסתי אליה.
בערב פסח אני כותב את כתבה- שלאחר פרסומה תתחיל גם את מסורת הטור השבועי- "חסר בית בערב פסח", על סדר הפסח שעשיתי עם קהילת "ראש יהודי".
"המשכתי לפסוע לאורך על החוף ולפתע התמלאתי בעצב: עצב על הניתוק שהוא מנת חלקי, על כך שאני חסר בית במובן מסוים וקצת חסר הורים. מחפש לי בתל אביב תחליפים זמניים, "קהילות" קטנות שיפצו על התלישות, על חוסר השייכות, חוסר הבית…."
היהדות בתקופה הזאת שוב נהיית משמעותית. אני גר ליד "ראש יהודי" ועושה שם שבתות שלמות.
בימי חמישי בלילה אני לומד את ה"שפת אמת" עם קבוצה של חילוניים בבית הכנסת הקונסרבטיבי. שותים עראק, ומתפלספים על היהדות. למרות שאני מייצג שם את זה שמאמין שהיהדות חייבת להיות קשורה גם לעשיית מצוות, הרי שהשיעורים שם מכניסים ליהדות מימד של פרשנות אישית, וחיבור בין התרבות המערבית ליהדות.
במחברת:
"מה שרציתי להגיד ליורם (המורה של ה"שפת אמת") , בכל אופן, היה שצריך להחזיר את השירה ליהדות".
מעניין שגם תחביב של ימי חמישי שמשלב אוכל שתייה וקצת לימוד- הפך אצלי לפעולה לתיקון העולם והקדשתי לו כוחות נפשיים ופיזיים רבים.
רות: כשמשחררים את הצוואר לרגע- משתחררים כאבים שהגוף דחק והתעלם שנים.
אולי זה ככה גם בזוגיות- כשבאמת נמצאים בתוכה, עולים כאבים עצומים שתמיד הדחקנו.
אולי רוב האנשים מעולם לא נותנים לכאבים הללו לעלות? אולי הם אינם מרגישים דבר?
אבל הבגרות היחידה היא לא להיתקע בזה. לא לתרץ למה לא, אלא להעיז על אף הכאב –זו כל הרוחניות בתמצות- להרגיש את הכאב ואז להשתתף למרות הכאב.
אבל כשאני יוצא עם מישהי:
כל הגוף שלי הגיב היום בכאב ובדיכאון מזה שאני יוצא עם נ'.
כשהיא לא ממש מוצאת חן בעיני אז אני עושה דרמה- ממציא "אני" סגור, לחוץ, בלי כסף.
בשיחה עם ר': מצד אחד מערכת יחסים תסדר אותי, תיתן שקט משמעות, לא אהיה לבד.
מצד שני:אני עלול להיתקע עם האישה הלא נכונה. ולאבד מה? את החופש. את החיים.
אבל אף אחת לא מספיק טובה כדי שאהיה תלוי בה. התפיסה שלי את התלות היא שלילית. אני חושב שאם אנחנו בתלות אז הרוע שלה הוא גם שלי. העליבות שלה היא גם שלי.
אני זה אני והיא זו היא ואת ההפרדה הזאת צריך להבין. זו ברית בין שני אנשים בוגרים.
התרפיסטית אמרה: אתה חייב לדעת להפריד בין שלך לשלה. לדעת מה שלך ומה שלה. מה ששלה, לא נוגע אליך.
באותו הזמן פרסמתי כתבה למה קשה לנו ה"הרוחניים" למצוא זוגיות וייחסתי את זה לפגיעה שחווינו בילדות.
"….בילדות חווינו כולנו נטישה על ידי ההורים, שלא תמיד היו שם כשהזדקקנו להם. כשהם כן היו, הם לא תמיד נתנו לנו את מה שרצינו – אהבה.
פעמים רבות חווינו גם דחייה: חוסר סבלנות, חוסר אהבה, התעלמות, כעס ואף אלימות רגשית ברמות שונות. כאשר כן היתה אהבה, היא היתה לעתים קרובות מותנית או חונקת, והפצע ההוא נשאר איתנו גם היום. תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על ה"ילד הפנימי הפצוע", שאינו רוצה לשוב ולחוות את אותם רגשות כואבים, ומנסה להימנע כל חייו מלחוות כאב, ובעצם משתוקק לאותה אהבה שבילדותו כה נכסף לקבל…."
שלחתי את זה לקרובת משפחה שלי והיא לא הייתה מרוצה מזה כלל.
"א' טוענת שכל העניין הוא פחד ממחויבות. שלא בא לי להיכבל. בא לי להיות חופשי. לא לבחור וכו'.
אבל מפחיד אותי להיחשף בחולשתי, בחוסר הביטחון. לא רוצה שיתפסו אותי חלש, נבוך או עלוב.
מצד שני- מפחד להיות תקוע עם מישהי לא מושלמת. מישהי שתשעמם אותי. לא מוכן לסלוח לה על חוסר שלמות. (לא סולח לעצמי על חוסר שלמות)
אני לא רוצה לראות את בת הזוג שלי מושפלת (מושפלת בעיני)
האם גם אני מושפל רק בעיני? מישהו יכול לחשוב שאני משפיל את עצמי אבל השורה התחתונה זה האם אני חושב שאני מושפל.
זה כבר פסח 2006- אני וכמה יוצאי הודו פונים לתנועה הקיבוצית בבקשה להצטרף לאיזה קיבוץ. מציעים לנו את שדה נחום. המזכיר רומז לנו שנוכל לקבל שם נחלות ממש מהר- להיות מסודרים כלכלית.
אחרי שבוע נגמרת חופשת הפסח ואני נזכר שהחיים שלי הם בתל אביב- הלימודים, היהדות, התנועה. אין לי מה לנסות להקים קהילה.
מה אני מאחל לעצמי במציאות הזאת? מה אני רוצה מחיים האלו?
אני צריך להישאר במקום אחד, ולהגשים את היעוד שלי: להיות מורה, להתפתח, להעמיק.
אבל מי אמר שאני לא אגשים את היעוד שלי בכל מקרה, גם אם לא אעשה דבר לקדם אותו? גם אם לא אתמסר אליו? זה הדבר שמעטים בלבד מעיזים לנסות באופן טוטאלי: לבדוק האם היעוד של אדם יוגשם בכל מקרה, גם אם הוא לא יזיז את עצמו מילימטר, ולא ינתח אפילו מחשבה אחת. בספר של סראמאגו, מגלה ישו ברגע מותו, שכל המרידה שלו הייתה תוכנית עליונה ובכל מקרה לא הייתה לו שום בחירה.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 