מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

יוצאים כבר חודש. יש בי תקווה שזה כבר יהיה זה… אבל העניינים זזים לאט….בשבתות אני עדיין נעלם עם החברים שלי, באמצע השבוע היא בעניינים שלה.

אני מחליט להפסיק את כתיבת הטור השבועי. מאותה הסיבה שהפסקתי לבוא לשיעורי היהדות של ימי חמישי בלילה- אני מנסה למקד את עצמי. להפחית את האינטנסיביות שבחיים שלי ולנסות להתמקד במספר מצומצם של דברים. לפעמים אני גם מבריז משבתות עם החברים בבית הכנסת, כדי להשלים עבודות לאוניברסיטה.

אבל ברמה הרוחנית שוב יש טוויסט: אני חוזר לקרוא ספרים של פאפאג'י  -גורו הודי מפורסם- על כך שה"אני" לא קיים באמת.

שוב נסיגה בכל החזיתות. בקשר עם א, אין התקדמות ואני כל הזמן חושב שאולי כדאי לוותר עליו. אני מאשים אותה שהיא לא נפתחת והיא טוענת שאני לא מאפשר לה מקום לרצות אותי.

יום אחד נופל לי האסימון, שאיני מרגיש כלום כלפיה ושלא נוצר בינינו קשר רגשי. אני הייתי כל כך עסוק ב"צורה"- בזה שאני רוצה קשר ובזה שהיא גם מה"רוחניים" אבל גם עם עבר "דתי –יהודי".

ביום שסיימתי את הקשר עם א,, הצעתי לי, לצאת איתי. י, לומדת בסמינר הקיבוצים ומתחילת השנה היא מצאה חן בעיני אבל לא הייתי בטוח וגם ידעתי שהיא ממש לא בעניין של היהדות.

אני מרים טלפון והיא מסכימה…..

סרטי תדמית

בסוף ספטמבר אני חוזר לגור לבד. מתחיל לעבוד בצהרון של ילדים וחונך בחור פגוע נפש. יחסית להוסטל ולקייטרינג אני מרוויח יותר ויש תחושה שהחיים שלי משתדרגים. אמנם בהתחלה יש קצת בעיות עם הדירה, אבל אני מתרגל מהר.
עדיין מחפש בת זוג. כותב במחברת:
זה טעות לראות מישהי בסוף התהליך ולהגיד 'את זה אני רוצה'. כי הבחורה שמולי ברגע זה,כבר עברה תהליך בזה שנכנסה לזוגיות והקימה משפחה והפכה לאישה. זה נכון לגבי כל דבר. לא צריך לתפוס את ה"צורה"של הדבר, את התוצאה, אלא לראות את מה שיש מולך עכשיו.

התוצאה של משהו כבר כלולה בדבר עצמו. אם רוצים להתבגר אז זאת ההתבגרות .
אם אתמסר לבחורה בתחילת התהליך שלה (עדיין לא אישה) – אקבל אותה בסוף התהליך (כאישה).

אם לא מוכנים להיות ב"תהליך" – אז לעולם לא משלימים אותו:  כשחתכתי עם מ' את התהליך, בעצם שלחתי גם אותה צעד אחורה- מנעתי ממנה את השלמת תהליך ההפיכה לאישה, לאימא. אז מה הפלא שהיא הייתה צריכה להאחז מהר במשהו אחר, או להתנהג בצורה לא "נשית"?

זאת אומרת שבכל אינטראקציה עם מישהו , אני יכול לתקוע אותו, ואני יכול לאפשר לו להתפתח. (זה לא אומר שאני לא יכול להגיד "זה לא נעים לי", אבל לא לנתק בברוטליות את הקשר ואת האהבה.)
כי כשאני מנתק מגע, אז גם התהליך שלי נתקע. בשבר של העומדים מולי משתקף השבר שבי. לקבל  את השבר שבי- את חוסר השלמות- וכך אקבל גם את השבר באחרים.לא לעשות דרמה מהשבר של אחרים. לא לצפות מהם להיות יותר ממה שהם כרגע.

תובנה: נטייה להרוס הכל רגע לפני שאני עומד להצליח. לא, אנחנו לא באמת קהילה. לא, מ' לא באמת מספיק טובה בשבילי. בוחן והורס. לא מתאפק. מעליב אנשים. יוצר אווירה גרועה.
תמיד כשאני הורס זה סוג של פחד.- פחד מלהישאר לבד או מכך שאני מרגיש לבד. או שפעם הרגשתי לבד…

אבל להתמסר זה לתמיד וזה בסופו של דבר להישאר לבד. בכתיבה של הספרים הייתי לבד. להצליח זה להיות לבד.

תובנה: קרה משהו שאני מצטער עליו ולא סולח לעצמי. אז אני כאילו "יוצא מהעולם" עד שזה יעבור. במקום להרגיש רע אבל להיות חלק מהיקום, אני נכנס למצב של המתנה, "מחוץ לחיים"- רוצה שזה יעלם או שיעבור כבר.

ס': אבל צריך להזיז את האנרגיה . תמיד להזרים אותה. אין מה להיתקע תוך סרט. בתוך הרוע שיצא ממך, הכיעור.
נדב : אני עושה דרמה מעצמי: בואו נעצור הכל- כי יצא ממני רוע. אי אפשר שכדור הארץ ימשיך להסתובב או שאני סתם אפגוש מישהי נחמדה כי הרי יש בתוכי המון רוע….

תובנות:
הסרט הוא כבר הסבל: לא מה שיקרה בקייטרינג, אלא זה שאני מאמין בזה, פוחד מהתוצאה.
וכל עוד אתה מאמין בתוצאה, היא תנגח לך בפרצוף.

המשך: וכל עוד אתה מאמין בתוצאה, היא תנגח לך בפרצוף….
אתה מפחד מכיעור: הנה תראה כיעור.
מפחד מרכילות: בבקשה! מפחד מהמוות: הוא סביבך.
אם עוד לא פתרתי את בעיית הכסף ורק עקפתי אותה עם איזו עבודה זמנית –שכר מינימום- אז האל לא הולך לוותר לי והא מוכן להכאיב לי. לשם מה?כדי שאגשים את המהות שלי? מה המהות הזו?
האם האלוהות היא אכזרית? נוראית.?

ואם כן אאמין באמת באלוהים: אז לא אקבל כאפות? לא אסבול? אולי כי לא אתנגד למה שקורה.
אם אני מאמין ביופי ובטוב, זה כל מה שאראה?

מה זה הצער הכאב והסבל, ממה הם עשויים?
בחלום אמרתי: השבר גורם לנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים. להתנהג הפוך ממה שאמרנו.
אולי השבר גורם לי לאחוז במעט הכסף שיש לי במקום ללכת על הדבר הנכון. אולי לכן הכאפות והכאב. אז צריך לדעת מה הדבר הנכון ולהעיז לעשות אותו.
ד' אמר  שכל התרסקות היא עליית מדרגה. כשאני מרגיש גבוה זה הטוב של המדרגה שבה אני נמצא, וכשפתאום יש התרסקות זה פשוט הרצפה של המדרגה הבאה… אבל זה לא ממש נכון כי יש כל כך הרבה התרסקויות על אותו דבר, ממשהו שאנחנו מסרבים לראות או מזמנים שוב ושוב.

לאתר שלי : כתיבת תוכן שיווקי

סדנאות טנטרה

לשיעורי תנועה שלי כבר לא מגיעים כמעט אנשים ואני עומד על סף לסגור את הקבוצות:
"למה אני מרגיש מושפל?
כי זה משפיל לעשות שיעור ושאף אחד לא יבוא. זה משפיל כשבוגדים בך או עוזבים אותך."

אז כולם אומרים לי להמשיך ולא לוותר ואני ממשיך כנגד כל הסיכויים. ממש מושך את עצמי בשערות לכל שיעור. הפחד הזה ,ששוב לא יבואו, או שיבוא רק תלמיד אחד, היה סוחט אותי.

"אבל מי ירצה לבוא לשיעור של מורה מושפל?
(ומי היה האב שהשפיל את הבן? והבן שהיה חייב להשפיל בחזרה את ההורים?)
האם אנשים מצליחים מרגישים פחות מושפלים? או שאולי כולם חווים את עצמם כמושפלים?"

בקיץ אני מתחיל לעבוד בקייטרינג. אין לי כסף ואני בלחץ. כמובן שאני לא שוקל אפילו לעשות קורס או ללמוד מקצוע. במקום זה אני נהייה תלוי בקייטרינג ללא אירועים, ועובד עם חבורת ילדים בני 18.
בטור השבועי שלי, באתר של ה'רוחניים", אני כותב על "העבודה הסודית שלי":
"להיות מוכן להיות מושפל באמת. אפילו בלי ליהנות מזה או לייחס לזה איזו שהיא משמעות רוחנית…… רק להרגיש את ההשפלה"….

רות: כשמשחררים את הצוואר לרגע- משתחררים כאבים שהגוף דחק והתעלם שנים.
אולי זה ככה גם בזוגיות- כשבאמת נמצאים בתוכה, עולים כאבים עצומים שתמיד הדחקנו.
אולי רוב האנשים מעולם לא נותנים לכאבים הללו לעלות? אולי הם אינם מרגישים דבר?
אבל הבגרות  היחידה היא לא להיתקע בזה. לא לתרץ למה לא, אלא להעיז על אף הכאב –זו כל הרוחניות בתמצות- להרגיש את הכאב ואז להשתתף למרות הכאב.

אבל כשאני יוצא עם מישהי:
כל הגוף שלי הגיב היום בכאב ובדיכאון מזה שאני יוצא עם נ'.
כשהיא לא ממש מוצאת חן בעיני אז אני עושה דרמה- ממציא "אני" סגור, לחוץ, בלי כסף.
בשיחה עם ר': מצד אחד מערכת יחסים תסדר אותי, תיתן שקט משמעות, לא אהיה לבד.
מצד שני:אני עלול להיתקע עם האישה הלא נכונה. ולאבד מה? את החופש. את החיים.

אבל אף אחת לא מספיק טובה כדי שאהיה תלוי בה. התפיסה שלי את התלות היא שלילית. אני חושב שאם אנחנו בתלות אז הרוע שלה הוא גם שלי. העליבות שלה היא גם שלי.
אני זה אני והיא זו היא ואת ההפרדה הזאת צריך להבין. זו ברית בין שני אנשים בוגרים.
התרפיסטית אמרה: אתה חייב לדעת להפריד בין שלך לשלה. לדעת מה שלך ומה שלה. מה ששלה, לא נוגע אליך.