מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

מצאתי כאן פוסטים מלפי שנתיים, מהתקופה בה גיליתי לראשונה את הסרטונים של אברהם היקס ביוטיוב והתחלתי לצפות בהם ולנסות להבין את המסרים שלו . אז בפוסט ההוא כתבתי על ה"טריק " של אבהרם להגיד "כמה נחמד היה אילו" וככה לא להתבכבש בדברים הלא נעימים שקוראים, לא לתת להם אנרגיה, לא להיכנס מהם לייאוש – פשוט להגיד שהיה נחמד אילו זה היה משתפר ואז להפנות את המבט אל הדבר הבא או אל משהו חיובי.

עברו חלפו להן שנתיים בהן צפיתי ביותר מ- 300 סרטונים של אברהם ואני חושב שהבנתי לעומק את הדברים שלו. כמובןשכל אחד מבין דברים אחרת בהתאם למקום בו הוא נמצא וביחס לרמת ההתפחות שלו וביחס למה שהוא מוסגל לשמוע באותו זמן.

אך לאחרונה קרה לי משהו מרתק – מעין קפיצת מדרגה: שכבתי לי במיטה וחשבתי על אירוע לא נעים שקרה לי וחשבתי על כך שאני רוצה שמערכת היחסים עם אותו אדם תשתפר. באותו רגע הייתה לי מין תובנה שהמציאות בה יש פערי זמן בין מחשבה להתגשות היא גם סוג של אמונה שלנו או מין ויברציה שמקלבת ממשות. ואז חשבתי – מה עם אני כבר מקבל את זה שיש כבר שיפור במצב? כלומר שהדבר כבר קוה. שמה שאני רוצה כבר התגשם (כי לא עמדתי בדרכו וכי הכל יכול לקרות בעצם במקביל). ירדתי מהמיטה וידעתי שהשיפור כבר קרה.