במחברת:
חז"ל אומרים שטוב אישה נאה כלים נאים ובית נאה.
אבל אם אין לי כלים נאים ובית נאה- אישה נאה לא תרצה אותי?
זה לא נכון כי אנחנו מצטרפים אחד לשניה ומאיצים זה לזו את הפרוסס (תהליך).
לחכות שהפרוסס שלי יסתיים כדי להיכנס לזוגיות זו טעות (נדב :אולי זה הקיפאון?)
מאיצים את הפרוסס כשחושפים אותו לפני מישהי וממשיכים ביחד.
להיות בקשר זה יכולת גנטית שיש לנו- אז זה טפשי שלא תהיה לי את היכולת הזאת. מותר לקבל אהבה ואני צריך להצליח לקבל. לא לחשוב רק על להגשים את היעוד שלי ועל איך לתת לעולם.
((בסינמה פרדיסו האמא שלו אומרת שהיא הייתה רוצה כבר לשמוע מישהי שאוהבת אותו בטלפון. אבל הוא לא מסוגל לתת למישהי לאהוב אותו.)
אולי פשוט אני מפחד לחשוף את עצמי בפני מישהי. בפני העולם . כי:
יש לי תודעה של עני. אני מתקמצן על קוטג' על נייר טואלט.
(אז עוד לא הבנתי כמה חמורה הבעיה. מה היה קורה אם נניח הייתי צריך מחשב חדש. שלא לדבר על לרשום ילד לגן…)
אני מנסה לא לבזבז הרבה כסף לחיות בלי להוציא כסף.
שאלה: ומה ההבדל ביני ובין מי שיש לו תודעה של עשיר אבל חולה אולכוס.
או מי שעשיר אבל שמן ולא יכול לזוז?…
הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
האמת היא, שכל הסיפור הזה של להיות מסודר כלכלית מרגיש לי כמו התנייה ושאני צריך לעשות את זה כדי שבת הזוג תהיה מרוצה. אני בכלל לא רוצה מערכת יחסים. זה מפחיד מידי. במחשבה אני כאילו כן רוצה, אבל ב'תוך תוכי', לא.
ומעבר לכל זה אני כמובן לא מסכים לוותר על האיכות הרוחנית: פתיחות, רגישות, מודעות וכו.
במחברת:
מה, שרי אריסון יכולה לעצור את הרוח שמלטפת את פנינו?
. אנשים חיים את החיים האמיתיים אבל תמיד התשוקה לוקחת אותם אל מחוץ לחיים. הפנטזיות מוציאות מהחיים.
אז מה כל זה שווה?
את מכלול הכאב, התשוקה והסבל, אני מכנה "השבר". לא להגיב לשבר- זאת המטרה שאני מציג כלפי העולם וכלפי עצמי.
בשביל לאחות את השבר –יעני מבלי להדחיק אותו- אני מציע כנות. כנות תמלא את מערכות היחסים בעומק תוכן ומשמעות.
במקום ליצור הגנות סביב השבר- אנחנו חושפים אותו לאור.
אם נפגעים ובכל זאת נשארים חשופים- אזי נשמר המפגש הישיר עם החיים- ללא הדחקות ותגובות מעוותות –וכך מתאחה השבר???
האם באמת חשבתי כך? כנראה שכן.
אבל פתאום אני שוב שופך את הקערה: -כאילו מישהו שאל אותי בכלל… כאילו מישהו פה מנסה להכריח אותי להפוך למשהו…. : "האשלייה היא כל כך גדולה!!! כאילו שיש משמעות לזה שאהיה כבר משהו. כאילו שאם אתי הילסום הייתה הופכת ל"מישהו" זה היה משנה משהו כשהנאצים רצחו אותה.
תובנה: להיות פשוט. להיות אני ומי שתרצה תאהב אותי.
היהדות מציבה רף גבוה מידי. העידן החדש- כמו הנצרות- אומר: תסלחו לעצמכם על הכל- תעשו רק מה שאתם רוצים. תהיו פשוטים.
אבל 'הילד הקטן' קופץ, ומתעקש לא להיות פשוט:
אל תאמינו באשליה. תתנו משמעות לאל- תתנו משמעות לנצח.
ועוד הרהורים:
"יש לי רצון שכבר יהיה רגוע. שאפתור את העניין הכלכלי. אני נוטה לחשוב מצומצם: מתי כבר אחרים יעריכו אותי. אבל אין לי מושג מה האתגרים הבאים שאלוהים יטיל עליי, ועם המחשבה המצומצמת אני מחמיץ את האינסופיות של החיים.
"אני בוחר מה אני רוצה לחוות בחיים שלי: האם אני מוכן להיות גדול? להגיד לאנשים מה לעשות?
כמה גדול אני מוכן להיות?
האגו שלי גדול ולכן יש בי חוסר הערכה כלפי אחרים. אבל יש חוסר התאמה בין הדעה הגבוהה שיש לי על עצמי לבין ההצלחה החומרית בשטח. את ההערכה הגבוהה אינני מסוגל לתרגם לכסף ואז יש חוסר איזון בין ההערכה לבין חוסר הביטחון.
אבל: אסור להיות קצר רוח ואסור לדחוק הצידה את הותיקים כמו שנדב ואביהוא ניסו לעשות.
שאלה: מה אני בעצם רוצה? תשובה: להגשים את היעוד שלי+ להיות בזוגיות.
ומצד שני:
אם החברה פשוט דוחפת אנשים ללמוד ולהתחתן- זה לא יעבוד.
האם אני טוען שבלי מודעות יקרה כשל?
נתפסים לצורה: אם הייתי מתחתן עם מ' אז הבעייה של זוגיות הייתה נפתרת כי הצורה התקיימה. אבל אם לא הייתי מוכן לזה אז משהו בי היה נאלץ להיחנק, להיות מודחק בשביל להשיג כבר את הצורה. ואז –כמו שפרויד אומר: שובו של המודחק….
בשיעור תנועה רות אומרת: התנועה קשורה לחיים.
במחברת אני מציע אפשרות שהכפילות היא משהו אינהרנטי לעולם:
זה בסדר שמישהי רואה בי גם אובייקט וגם משהו מעבר. שבסדר שיש אלימות במפגש בין בני אדם.
אבל אז אני חוזר ואומר שיש לנו משמעות אמיתית רק כאשר אנחנו מפסיקים לייחס משמעות לעצמנו.
באותו זמן רות אומרת משהו מורכב יותר: מצד אחד- אנחנו מתנה כל כך יחודית, מצד שני: סתם איזה שק עם מתנה.
אני כותב שכן צריך להתחבר לעשייה.
אבל: נדמה לי שעדיין עשייה נתפסת אצלי כמו לבנות איזו פרגולה. מטלה הכרחית, ולא משהו שנושא משמעות. אם כבר זה נושא משמעות, אז רק במסגרת של קולקטיב….
ושוב פעם:
מערכת יחסים כל כך מפחידה אותי:כל אחד בסיפור של עצמו ולא בא לו לשמוע את ההתבכיינות של האחר. אז או שיש לנו הסכמים עם אנשים שיקשיבו לנו ושנקשיב להם
או שמסתגרים במערכת יחסים ומתנתקים מהעולם. אבל כשיש הסכמים יש גם כפילות –דו משמעות-
אני כותב:
לכן בכל זאת צריך משהו שיחבר בין בני אדם….
אני כותב:
האמונה באל זה דבר נפלא- לא כדרך ללכת מעבר לאני אלא ממש להאמין!…
רות אומרת: החיים מרגשים. הכל פתוח רב מימדי רב כיווני. מישהו יכול לשבור לך את הלב- זה נפלא.
אני כנראה לא חשבתי שה 'חיים האלו' כוללים עשייה. .במקרה הטוב מערכות יחסים- אתה חווה את עצמך דרך מפגש עם אנשים. פירשתי את החיים בתור משהו כללי. משהו שקורה כל רגע, בכל מפגש, עם כל אדם.
ואני שואל:
אז מה אם צריך לבנות את עצמך מבחינה כלכלית?! אי אפשר לתת את כל המשמעות 'לאנ'י…
ואז אני מנסה לעשות לעצמי סדר: דירוג הדברים שאני מעניק להם חשיבות:
התפתחות מקצועית- הגשמה עצמית
צבירת כוח- ביטוי לעצמה וליצירתיות.
הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל לפחות אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 