מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

לשיעורי תנועה שלי כבר לא מגיעים כמעט אנשים ואני עומד על סף לסגור את הקבוצות:
"למה אני מרגיש מושפל?
כי זה משפיל לעשות שיעור ושאף אחד לא יבוא. זה משפיל כשבוגדים בך או עוזבים אותך."

אז כולם אומרים לי להמשיך ולא לוותר ואני ממשיך כנגד כל הסיכויים. ממש מושך את עצמי בשערות לכל שיעור. הפחד הזה ,ששוב לא יבואו, או שיבוא רק תלמיד אחד, היה סוחט אותי.

"אבל מי ירצה לבוא לשיעור של מורה מושפל?
(ומי היה האב שהשפיל את הבן? והבן שהיה חייב להשפיל בחזרה את ההורים?)
האם אנשים מצליחים מרגישים פחות מושפלים? או שאולי כולם חווים את עצמם כמושפלים?"

בקיץ אני מתחיל לעבוד בקייטרינג. אין לי כסף ואני בלחץ. כמובן שאני לא שוקל אפילו לעשות קורס או ללמוד מקצוע. במקום זה אני נהייה תלוי בקייטרינג ללא אירועים, ועובד עם חבורת ילדים בני 18.
בטור השבועי שלי, באתר של ה'רוחניים", אני כותב על "העבודה הסודית שלי":
"להיות מוכן להיות מושפל באמת. אפילו בלי ליהנות מזה או לייחס לזה איזו שהיא משמעות רוחנית…… רק להרגיש את ההשפלה"….

רות: כשמשחררים את הצוואר לרגע- משתחררים כאבים שהגוף דחק והתעלם שנים.
אולי זה ככה גם בזוגיות- כשבאמת נמצאים בתוכה, עולים כאבים עצומים שתמיד הדחקנו.
אולי רוב האנשים מעולם לא נותנים לכאבים הללו לעלות? אולי הם אינם מרגישים דבר?
אבל הבגרות  היחידה היא לא להיתקע בזה. לא לתרץ למה לא, אלא להעיז על אף הכאב –זו כל הרוחניות בתמצות- להרגיש את הכאב ואז להשתתף למרות הכאב.

אבל כשאני יוצא עם מישהי:
כל הגוף שלי הגיב היום בכאב ובדיכאון מזה שאני יוצא עם נ'.
כשהיא לא ממש מוצאת חן בעיני אז אני עושה דרמה- ממציא "אני" סגור, לחוץ, בלי כסף.
בשיחה עם ר': מצד אחד מערכת יחסים תסדר אותי, תיתן שקט משמעות, לא אהיה לבד.
מצד שני:אני עלול להיתקע עם האישה הלא נכונה. ולאבד מה? את החופש. את החיים.

אבל אף אחת לא מספיק טובה כדי שאהיה תלוי בה. התפיסה שלי את התלות היא שלילית. אני חושב שאם אנחנו בתלות אז הרוע שלה הוא גם שלי. העליבות שלה היא גם שלי.
אני זה אני והיא זו היא ואת ההפרדה הזאת צריך להבין. זו ברית בין שני אנשים בוגרים.
התרפיסטית אמרה: אתה חייב לדעת להפריד בין שלך לשלה. לדעת מה שלך ומה שלה. מה ששלה, לא נוגע אליך.

זה כבר פסח 2006- אני וכמה יוצאי הודו פונים לתנועה הקיבוצית בבקשה להצטרף לאיזה קיבוץ. מציעים לנו את  שדה נחום. המזכיר רומז לנו שנוכל לקבל שם נחלות ממש מהר- להיות מסודרים כלכלית.
אחרי שבוע נגמרת חופשת הפסח ואני נזכר שהחיים שלי הם בתל אביב- הלימודים, היהדות, התנועה. אין לי מה לנסות להקים קהילה.
מה אני מאחל לעצמי במציאות הזאת? מה אני רוצה מחיים האלו?
אני צריך להישאר במקום אחד, ולהגשים את היעוד שלי: להיות מורה, להתפתח, להעמיק.

אבל מי אמר שאני לא אגשים את היעוד שלי בכל מקרה, גם אם לא אעשה דבר לקדם אותו? גם אם לא אתמסר אליו?  זה הדבר שמעטים בלבד מעיזים לנסות באופן  טוטאלי: לבדוק האם היעוד של אדם יוגשם בכל מקרה, גם אם הוא לא יזיז את עצמו מילימטר, ולא ינתח אפילו מחשבה אחת. בספר של סראמאגו, מגלה ישו ברגע מותו, שכל המרידה שלו הייתה תוכנית עליונה ובכל מקרה לא הייתה לו שום בחירה.

הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
האמת היא, שכל הסיפור הזה של להיות מסודר כלכלית מרגיש לי כמו התנייה ושאני צריך לעשות את זה כדי שבת הזוג תהיה מרוצה. אני בכלל לא רוצה מערכת יחסים. זה מפחיד מידי. במחשבה אני כאילו כן רוצה, אבל ב'תוך תוכי',  לא.
ומעבר לכל זה אני כמובן לא מסכים לוותר על האיכות הרוחנית: פתיחות, רגישות, מודעות וכו.
במחברת:
מה, שרי אריסון יכולה לעצור את הרוח שמלטפת את פנינו?
. אנשים חיים את החיים האמיתיים אבל תמיד התשוקה לוקחת אותם אל מחוץ לחיים. הפנטזיות מוציאות מהחיים.
אז מה כל זה שווה?

את מכלול הכאב, התשוקה והסבל, אני מכנה "השבר". לא להגיב לשבר- זאת המטרה שאני מציג כלפי העולם וכלפי עצמי.
בשביל לאחות את השבר –יעני מבלי להדחיק אותו- אני מציע כנות. כנות תמלא את מערכות היחסים בעומק תוכן ומשמעות.
במקום ליצור הגנות סביב השבר- אנחנו חושפים אותו לאור.
אם נפגעים ובכל זאת נשארים חשופים- אזי נשמר המפגש הישיר עם החיים- ללא הדחקות ותגובות מעוותות –וכך מתאחה השבר???
האם באמת חשבתי כך? כנראה שכן.
אבל פתאום אני שוב שופך את הקערה: -כאילו מישהו שאל אותי בכלל… כאילו מישהו פה מנסה להכריח אותי להפוך למשהו…. : "האשלייה היא כל כך גדולה!!! כאילו שיש משמעות לזה שאהיה כבר משהו. כאילו שאם אתי הילסום הייתה הופכת ל"מישהו" זה היה משנה משהו כשהנאצים רצחו אותה.
תובנה: להיות פשוט. להיות אני ומי שתרצה תאהב אותי.
היהדות מציבה רף גבוה מידי. העידן החדש- כמו הנצרות- אומר: תסלחו לעצמכם על הכל- תעשו רק מה שאתם רוצים. תהיו פשוטים.
אבל 'הילד הקטן' קופץ, ומתעקש לא להיות פשוט:
אל תאמינו באשליה. תתנו משמעות לאל- תתנו משמעות לנצח.
ועוד הרהורים:
"יש לי רצון שכבר יהיה רגוע. שאפתור את העניין הכלכלי. אני נוטה לחשוב מצומצם: מתי כבר אחרים יעריכו אותי. אבל אין לי מושג מה האתגרים הבאים שאלוהים יטיל עליי, ועם המחשבה המצומצמת אני מחמיץ את האינסופיות של החיים.

"אני בוחר מה אני רוצה לחוות בחיים שלי: האם אני מוכן להיות גדול? להגיד לאנשים מה לעשות?
כמה גדול אני מוכן להיות?
האגו שלי גדול ולכן יש בי חוסר הערכה כלפי אחרים. אבל יש חוסר התאמה בין הדעה הגבוהה שיש לי על עצמי לבין ההצלחה החומרית בשטח. את ההערכה הגבוהה אינני מסוגל לתרגם לכסף ואז יש חוסר איזון בין ההערכה לבין חוסר הביטחון.

אבל: אסור להיות קצר רוח ואסור לדחוק הצידה את הותיקים כמו שנדב ואביהוא ניסו לעשות.

שאלה: מה אני בעצם רוצה?  תשובה: להגשים את היעוד שלי+ להיות בזוגיות.

ומצד שני:
אם החברה פשוט דוחפת אנשים ללמוד ולהתחתן- זה לא יעבוד.

האם אני טוען שבלי מודעות יקרה כשל?

נתפסים לצורה: אם הייתי מתחתן עם מ' אז הבעייה של זוגיות הייתה נפתרת כי הצורה התקיימה. אבל אם לא הייתי מוכן לזה אז משהו בי היה נאלץ להיחנק, להיות מודחק בשביל להשיג כבר את הצורה. ואז –כמו שפרויד אומר: שובו של המודחק….

אני מתחיל לכתוב קצת במעריב.
כותב כתבה על "דייט לייט": על הרצון שלנו לצאת ממצב הרווקות. אני לא אומר שם שלא צריך לרצות לצאת- אבל מציע מעין פשרה רוחנית של- עדיין לרצות, אבל לא לראות בזה גאולה.
הכתבה:

באחד הלילות האחרונים חלמתי חלום. בחלומי הייתי באירוע חברתי כלשהוא. ישבתי על כיסא בר לצד חבר שלי והוא הצביע על מישהי שמצאה חן בעיניו. אז סיפרתי לו שבדיוק לפני חצי שעה (כלומר במסיבה עצמה), יצאתי איתה ל"דייט" של עשר דקות אבל זה לא היה זה…..
אז אולי המצב הנפשי- התנהגותי של "אני יוצא עם בחורות", כדרך להגיע לזוגיות הוא קונספציה מוטעית? אולי אנחנו פשוט מניחים כי זו הדרך שעלינו ללכת בה? אולי לא עלה בדעתנו כי זה לא באמת מקדם אותנו לכיוון של זוגיות? אולי להפך, אולי דווקא הדבר שאנו עושים כדי לקדם את עצמנו למטרה, הוא אשר מרחיק אותנו ממנה?
ואולי הסיבה שונה ואנחנו מגינים על עצמנו בצורה זו (של דייטים) מפני שבתוך תוכנו אנחנו עדיין לא באמת מוכנים להתחייבות, או להיפתח לקשר. מכיוון שאיננו מודעים לכך או שאיננו רוצים להודות בכך – אנחנו ממשיכים להצהיר על עצמנו כמחפשים קשר.
אולי זה הרצון לשמור את כל האפשרויות פתוחות ולדעת שתמיד תהיה לנו אפשרות למצוא משהו "יותר מושלם" או יותר מרגש.

ומה אני (היעוץ הגדול) ממליץ לאנשים לעשות ?
"אם כן, מה יכול לקדם לכיוון זוגיות? אולי דווקא לצאת תמיד רק עם מישהי אחת. הכוונה אינה רק באופן מעשי, אלא גם באופן תפיסתי: מי שאתה יוצא איתה כעת, אמורה להיות האחרונה שתצא איתה. אם זה לא יהיה זה, אז שוב תצא עם מישהי שתהיה האחרונה שתצא איתה… ואם זה יכשל אז נצא עם מישהי נוספת שתהיה האחרונה."

במאמר הבא אני אפילו מעט לועג לסניאסית שטוענת שטוב לה עם הלבד שלה- אך אני כמובן לא אגיד שרע לי עם הלבד שלי.