ארכיון מחבר: nadavben

מורה לתנועה, מטפל בבעיות יציבה

פרק י"ט

לשיעורי תנועה שלי כבר לא מגיעים כמעט אנשים ואני עומד על סף לסגור את הקבוצות:
"למה אני מרגיש מושפל?
כי זה משפיל לעשות שיעור ושאף אחד לא יבוא. זה משפיל כשבוגדים בך או עוזבים אותך."

אז כולם אומרים לי להמשיך ולא לוותר ואני ממשיך כנגד כל הסיכויים. ממש מושך את עצמי בשערות לכל שיעור. הפחד הזה ,ששוב לא יבואו, או שיבוא רק תלמיד אחד, היה סוחט אותי.

"אבל מי ירצה לבוא לשיעור של מורה מושפל?
(ומי היה האב שהשפיל את הבן? והבן שהיה חייב להשפיל בחזרה את ההורים?)
האם אנשים מצליחים מרגישים פחות מושפלים? או שאולי כולם חווים את עצמם כמושפלים?"

בקיץ אני מתחיל לעבוד בקייטרינג. אין לי כסף ואני בלחץ. כמובן שאני לא שוקל אפילו לעשות קורס או ללמוד מקצוע. במקום זה אני נהייה תלוי בקייטרינג ללא אירועים, ועובד עם חבורת ילדים בני 18.
בטור השבועי שלי, באתר של ה'רוחניים", אני כותב על "העבודה הסודית שלי":
"להיות מוכן להיות מושפל באמת. אפילו בלי ליהנות מזה או לייחס לזה איזו שהיא משמעות רוחנית…… רק להרגיש את ההשפלה"….

פרק י"ח

בבקרים הייתי עושה "ניעות", – מרכין את הראש ומנער את כל הגוף. הכאב היה נוזל ממני החוצה , אל האדמה. הייתי מתחיל לבכות, כאילו יש בי כל כך הרבה כאב ואני חייב לנקות אותו.
אחרי הניעות הייתי מרגיש כאילו אני שוב חי ופתוח אל העולם.
אני גר עם שותפה בדירה רועשת שאני לא אוהב ושכרגיל – אני מתכנן לעזוב אותה כבר מהיום שנכנסתי אליה.
בערב פסח אני כותב את כתבה- שלאחר פרסומה תתחיל גם את מסורת הטור השבועי- "חסר בית בערב פסח", על סדר הפסח שעשיתי עם קהילת "ראש יהודי".

"המשכתי לפסוע לאורך על החוף ולפתע התמלאתי בעצב: עצב על הניתוק שהוא מנת חלקי, על כך שאני חסר בית במובן מסוים וקצת חסר הורים. מחפש לי בתל אביב תחליפים זמניים, "קהילות" קטנות שיפצו על התלישות, על חוסר השייכות, חוסר הבית…."

היהדות בתקופה הזאת שוב נהיית משמעותית. אני גר ליד "ראש יהודי" ועושה שם שבתות שלמות.
בימי חמישי בלילה אני לומד את ה"שפת אמת" עם קבוצה של חילוניים בבית הכנסת הקונסרבטיבי. שותים עראק, ומתפלספים על היהדות. למרות שאני מייצג שם את זה שמאמין שהיהדות  חייבת להיות קשורה גם לעשיית מצוות, הרי שהשיעורים שם מכניסים ליהדות מימד של פרשנות אישית, וחיבור בין התרבות המערבית ליהדות.

במחברת:
"מה שרציתי להגיד ליורם (המורה של ה"שפת אמת") , בכל אופן, היה שצריך להחזיר את השירה ליהדות".
מעניין שגם תחביב של ימי חמישי שמשלב אוכל שתייה וקצת לימוד- הפך אצלי לפעולה לתיקון העולם והקדשתי לו כוחות נפשיים ופיזיים רבים.

פרק יז

רות: כשמשחררים את הצוואר לרגע- משתחררים כאבים שהגוף דחק והתעלם שנים.
אולי זה ככה גם בזוגיות- כשבאמת נמצאים בתוכה, עולים כאבים עצומים שתמיד הדחקנו.
אולי רוב האנשים מעולם לא נותנים לכאבים הללו לעלות? אולי הם אינם מרגישים דבר?
אבל הבגרות  היחידה היא לא להיתקע בזה. לא לתרץ למה לא, אלא להעיז על אף הכאב –זו כל הרוחניות בתמצות- להרגיש את הכאב ואז להשתתף למרות הכאב.

אבל כשאני יוצא עם מישהי:
כל הגוף שלי הגיב היום בכאב ובדיכאון מזה שאני יוצא עם נ'.
כשהיא לא ממש מוצאת חן בעיני אז אני עושה דרמה- ממציא "אני" סגור, לחוץ, בלי כסף.
בשיחה עם ר': מצד אחד מערכת יחסים תסדר אותי, תיתן שקט משמעות, לא אהיה לבד.
מצד שני:אני עלול להיתקע עם האישה הלא נכונה. ולאבד מה? את החופש. את החיים.

אבל אף אחת לא מספיק טובה כדי שאהיה תלוי בה. התפיסה שלי את התלות היא שלילית. אני חושב שאם אנחנו בתלות אז הרוע שלה הוא גם שלי. העליבות שלה היא גם שלי.
אני זה אני והיא זו היא ואת ההפרדה הזאת צריך להבין. זו ברית בין שני אנשים בוגרים.
התרפיסטית אמרה: אתה חייב לדעת להפריד בין שלך לשלה. לדעת מה שלך ומה שלה. מה ששלה, לא נוגע אליך.

פרק טז

באותו הזמן פרסמתי כתבה למה קשה לנו ה"הרוחניים" למצוא זוגיות וייחסתי את זה לפגיעה שחווינו בילדות.
"….בילדות חווינו כולנו נטישה על ידי ההורים, שלא תמיד היו שם כשהזדקקנו להם. כשהם כן היו, הם לא תמיד נתנו לנו את מה שרצינו – אהבה.

פעמים רבות חווינו גם דחייה: חוסר סבלנות, חוסר אהבה, התעלמות, כעס ואף אלימות רגשית ברמות שונות. כאשר כן היתה אהבה, היא היתה לעתים קרובות מותנית או חונקת, והפצע ההוא נשאר איתנו גם היום. תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על ה"ילד הפנימי הפצוע", שאינו רוצה לשוב ולחוות את אותם רגשות כואבים, ומנסה להימנע כל חייו מלחוות כאב, ובעצם משתוקק לאותה אהבה שבילדותו כה נכסף לקבל…."

שלחתי את זה לקרובת משפחה שלי והיא לא הייתה מרוצה מזה כלל.
"א' טוענת שכל העניין הוא פחד ממחויבות. שלא בא לי להיכבל. בא לי להיות חופשי. לא לבחור וכו'.
אבל מפחיד אותי להיחשף בחולשתי, בחוסר הביטחון. לא רוצה שיתפסו אותי חלש, נבוך או עלוב.
מצד שני- מפחד להיות תקוע עם מישהי לא מושלמת. מישהי שתשעמם אותי. לא מוכן לסלוח לה על חוסר שלמות. (לא סולח לעצמי על חוסר שלמות)
אני לא רוצה לראות את בת הזוג שלי מושפלת (מושפלת בעיני)
האם גם אני מושפל רק בעיני? מישהו יכול לחשוב שאני משפיל את עצמי אבל השורה התחתונה זה האם אני חושב שאני מושפל.

פרק טו

זה כבר פסח 2006- אני וכמה יוצאי הודו פונים לתנועה הקיבוצית בבקשה להצטרף לאיזה קיבוץ. מציעים לנו את  שדה נחום. המזכיר רומז לנו שנוכל לקבל שם נחלות ממש מהר- להיות מסודרים כלכלית.
אחרי שבוע נגמרת חופשת הפסח ואני נזכר שהחיים שלי הם בתל אביב- הלימודים, היהדות, התנועה. אין לי מה לנסות להקים קהילה.
מה אני מאחל לעצמי במציאות הזאת? מה אני רוצה מחיים האלו?
אני צריך להישאר במקום אחד, ולהגשים את היעוד שלי: להיות מורה, להתפתח, להעמיק.

אבל מי אמר שאני לא אגשים את היעוד שלי בכל מקרה, גם אם לא אעשה דבר לקדם אותו? גם אם לא אתמסר אליו?  זה הדבר שמעטים בלבד מעיזים לנסות באופן  טוטאלי: לבדוק האם היעוד של אדם יוגשם בכל מקרה, גם אם הוא לא יזיז את עצמו מילימטר, ולא ינתח אפילו מחשבה אחת. בספר של סראמאגו, מגלה ישו ברגע מותו, שכל המרידה שלו הייתה תוכנית עליונה ובכל מקרה לא הייתה לו שום בחירה.

פרק י"ד

במחברת:
חז"ל אומרים שטוב אישה נאה כלים נאים ובית נאה.
אבל אם אין לי כלים נאים ובית נאה- אישה נאה לא תרצה אותי?
זה לא נכון כי אנחנו מצטרפים אחד לשניה ומאיצים זה לזו את הפרוסס (תהליך).
לחכות שהפרוסס שלי יסתיים כדי להיכנס לזוגיות זו טעות (נדב :אולי זה הקיפאון?)
מאיצים את הפרוסס כשחושפים אותו לפני מישהי וממשיכים ביחד.
להיות בקשר זה יכולת גנטית שיש לנו- אז זה טפשי שלא תהיה לי את היכולת הזאת. מותר לקבל אהבה ואני צריך להצליח לקבל. לא לחשוב רק על להגשים את היעוד שלי ועל איך לתת לעולם.
((בסינמה פרדיסו האמא שלו אומרת שהיא הייתה רוצה כבר לשמוע מישהי שאוהבת אותו בטלפון. אבל הוא לא מסוגל לתת למישהי לאהוב אותו.)

אולי פשוט אני מפחד לחשוף את עצמי בפני מישהי. בפני העולם . כי:
יש לי תודעה של עני. אני מתקמצן על קוטג' על נייר טואלט.
(אז עוד לא הבנתי כמה חמורה הבעיה. מה היה קורה אם נניח הייתי צריך מחשב חדש. שלא לדבר על לרשום ילד לגן…)
אני מנסה לא לבזבז הרבה כסף לחיות בלי להוציא כסף.
שאלה: ומה ההבדל ביני ובין מי שיש לו תודעה של עשיר אבל חולה אולכוס.
או מי שעשיר אבל שמן ולא יכול לזוז?…

פרק י"ג

הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
האמת היא, שכל הסיפור הזה של להיות מסודר כלכלית מרגיש לי כמו התנייה ושאני צריך לעשות את זה כדי שבת הזוג תהיה מרוצה. אני בכלל לא רוצה מערכת יחסים. זה מפחיד מידי. במחשבה אני כאילו כן רוצה, אבל ב'תוך תוכי',  לא.
ומעבר לכל זה אני כמובן לא מסכים לוותר על האיכות הרוחנית: פתיחות, רגישות, מודעות וכו.
במחברת:
מה, שרי אריסון יכולה לעצור את הרוח שמלטפת את פנינו?
. אנשים חיים את החיים האמיתיים אבל תמיד התשוקה לוקחת אותם אל מחוץ לחיים. הפנטזיות מוציאות מהחיים.
אז מה כל זה שווה?

את מכלול הכאב, התשוקה והסבל, אני מכנה "השבר". לא להגיב לשבר- זאת המטרה שאני מציג כלפי העולם וכלפי עצמי.
בשביל לאחות את השבר –יעני מבלי להדחיק אותו- אני מציע כנות. כנות תמלא את מערכות היחסים בעומק תוכן ומשמעות.
במקום ליצור הגנות סביב השבר- אנחנו חושפים אותו לאור.
אם נפגעים ובכל זאת נשארים חשופים- אזי נשמר המפגש הישיר עם החיים- ללא הדחקות ותגובות מעוותות –וכך מתאחה השבר???
האם באמת חשבתי כך? כנראה שכן.
אבל פתאום אני שוב שופך את הקערה: -כאילו מישהו שאל אותי בכלל… כאילו מישהו פה מנסה להכריח אותי להפוך למשהו…. : "האשלייה היא כל כך גדולה!!! כאילו שיש משמעות לזה שאהיה כבר משהו. כאילו שאם אתי הילסום הייתה הופכת ל"מישהו" זה היה משנה משהו כשהנאצים רצחו אותה.
תובנה: להיות פשוט. להיות אני ומי שתרצה תאהב אותי.
היהדות מציבה רף גבוה מידי. העידן החדש- כמו הנצרות- אומר: תסלחו לעצמכם על הכל- תעשו רק מה שאתם רוצים. תהיו פשוטים.
אבל 'הילד הקטן' קופץ, ומתעקש לא להיות פשוט:
אל תאמינו באשליה. תתנו משמעות לאל- תתנו משמעות לנצח.
ועוד הרהורים:
"יש לי רצון שכבר יהיה רגוע. שאפתור את העניין הכלכלי. אני נוטה לחשוב מצומצם: מתי כבר אחרים יעריכו אותי. אבל אין לי מושג מה האתגרים הבאים שאלוהים יטיל עליי, ועם המחשבה המצומצמת אני מחמיץ את האינסופיות של החיים.

"אני בוחר מה אני רוצה לחוות בחיים שלי: האם אני מוכן להיות גדול? להגיד לאנשים מה לעשות?
כמה גדול אני מוכן להיות?
האגו שלי גדול ולכן יש בי חוסר הערכה כלפי אחרים. אבל יש חוסר התאמה בין הדעה הגבוהה שיש לי על עצמי לבין ההצלחה החומרית בשטח. את ההערכה הגבוהה אינני מסוגל לתרגם לכסף ואז יש חוסר איזון בין ההערכה לבין חוסר הביטחון.


אבל: אסור להיות קצר רוח ואסור לדחוק הצידה את הותיקים כמו שנדב ואביהוא ניסו לעשות.


שאלה: מה אני בעצם רוצה?  תשובה: להגשים את היעוד שלי+ להיות בזוגיות.

ומצד שני:
אם החברה פשוט דוחפת אנשים ללמוד ולהתחתן- זה לא יעבוד.

האם אני טוען שבלי מודעות יקרה כשל?

נתפסים לצורה: אם הייתי מתחתן עם מ' אז הבעייה של זוגיות הייתה נפתרת כי הצורה התקיימה. אבל אם לא הייתי מוכן לזה אז משהו בי היה נאלץ להיחנק, להיות מודחק בשביל להשיג כבר את הצורה. ואז –כמו שפרויד אומר: שובו של המודחק….

פרק י"ב

בשיעור תנועה רות אומרת: התנועה קשורה לחיים.
במחברת אני מציע אפשרות שהכפילות היא משהו אינהרנטי לעולם:
זה בסדר שמישהי רואה בי גם אובייקט וגם משהו מעבר. שבסדר שיש אלימות במפגש בין בני אדם.
אבל אז אני חוזר ואומר שיש לנו משמעות אמיתית רק כאשר אנחנו מפסיקים לייחס משמעות לעצמנו.
באותו זמן רות אומרת משהו מורכב יותר: מצד אחד- אנחנו מתנה כל כך יחודית, מצד שני: סתם איזה שק עם מתנה.
אני כותב שכן צריך להתחבר לעשייה.
אבל: נדמה לי שעדיין עשייה נתפסת אצלי כמו לבנות איזו פרגולה. מטלה הכרחית, ולא משהו שנושא משמעות. אם כבר זה נושא משמעות, אז רק במסגרת של קולקטיב….

ושוב פעם:
מערכת יחסים כל כך מפחידה אותי:כל אחד בסיפור של עצמו ולא בא לו לשמוע את ההתבכיינות של האחר. אז או שיש לנו הסכמים עם אנשים שיקשיבו לנו ושנקשיב להם
או שמסתגרים במערכת יחסים ומתנתקים מהעולם. אבל כשיש הסכמים יש גם כפילות –דו משמעות-
אני כותב:
לכן בכל זאת צריך משהו שיחבר בין בני אדם….
אני כותב:
האמונה באל זה דבר נפלא- לא כדרך ללכת מעבר לאני אלא ממש להאמין!…

רות אומרת: החיים מרגשים. הכל פתוח רב מימדי רב כיווני. מישהו יכול לשבור לך את הלב- זה נפלא.
אני כנראה לא חשבתי שה 'חיים האלו' כוללים עשייה. .במקרה הטוב מערכות יחסים- אתה חווה את עצמך דרך מפגש עם אנשים. פירשתי את החיים בתור משהו כללי. משהו שקורה כל רגע, בכל מפגש, עם כל אדם.
ואני שואל:
אז מה אם צריך לבנות את עצמך מבחינה כלכלית?! אי אפשר לתת את כל  המשמעות 'לאנ'י…
ואז אני מנסה לעשות לעצמי סדר: דירוג הדברים שאני מעניק להם חשיבות:
התפתחות מקצועית- הגשמה עצמית
צבירת כוח- ביטוי לעצמה וליצירתיות.

הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל לפחות אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.

פרק יא'

אני מתחיל לכתוב קצת במעריב.
כותב כתבה על "דייט לייט": על הרצון שלנו לצאת ממצב הרווקות. אני לא אומר שם שלא צריך לרצות לצאת- אבל מציע מעין פשרה רוחנית של- עדיין לרצות, אבל לא לראות בזה גאולה.
הכתבה:

באחד הלילות האחרונים חלמתי חלום. בחלומי הייתי באירוע חברתי כלשהוא. ישבתי על כיסא בר לצד חבר שלי והוא הצביע על מישהי שמצאה חן בעיניו. אז סיפרתי לו שבדיוק לפני חצי שעה (כלומר במסיבה עצמה), יצאתי איתה ל"דייט" של עשר דקות אבל זה לא היה זה…..
אז אולי המצב הנפשי- התנהגותי של "אני יוצא עם בחורות", כדרך להגיע לזוגיות הוא קונספציה מוטעית? אולי אנחנו פשוט מניחים כי זו הדרך שעלינו ללכת בה? אולי לא עלה בדעתנו כי זה לא באמת מקדם אותנו לכיוון של זוגיות? אולי להפך, אולי דווקא הדבר שאנו עושים כדי לקדם את עצמנו למטרה, הוא אשר מרחיק אותנו ממנה?
ואולי הסיבה שונה ואנחנו מגינים על עצמנו בצורה זו (של דייטים) מפני שבתוך תוכנו אנחנו עדיין לא באמת מוכנים להתחייבות, או להיפתח לקשר. מכיוון שאיננו מודעים לכך או שאיננו רוצים להודות בכך – אנחנו ממשיכים להצהיר על עצמנו כמחפשים קשר.
אולי זה הרצון לשמור את כל האפשרויות פתוחות ולדעת שתמיד תהיה לנו אפשרות למצוא משהו "יותר מושלם" או יותר מרגש.

ומה אני (היעוץ הגדול) ממליץ לאנשים לעשות ?
"אם כן, מה יכול לקדם לכיוון זוגיות? אולי דווקא לצאת תמיד רק עם מישהי אחת. הכוונה אינה רק באופן מעשי, אלא גם באופן תפיסתי: מי שאתה יוצא איתה כעת, אמורה להיות האחרונה שתצא איתה. אם זה לא יהיה זה, אז שוב תצא עם מישהי שתהיה האחרונה שתצא איתה… ואם זה יכשל אז נצא עם מישהי נוספת שתהיה האחרונה."

במאמר הבא אני אפילו מעט לועג לסניאסית שטוענת שטוב לה עם הלבד שלה- אך אני כמובן לא אגיד שרע לי עם הלבד שלי.

פרק י'

קבעתי פגישה עם אלון. הוא עובד בפלורנטין ואני גר בשפירא, עזוב לנפשי. ישבנו בבית קפה וסיפרתי לו שאני חוזר בתשובה. בהתחלה הוא אמר "מדהים כמה התרחקת מאושו". אחר כך הוא אמר "אולי בעצם התרחקת מעצמך".

אני חוזר הביתה  ומרגיש שהיהדות הרחיקה אותי מהחיים. אני כל כך רציתי כבר למצוא שרציתי לתפוס מסגרת שתפתור את כל הבעיות. שתיתן לי למצוא משמעות בשגרה, שתיתן לי מגבלות שתיתן לי מהות, זהות.

רציתי "שורט קט" ואולי הבנתי שאין ממש שורט קט.

אז זה לא שחזרתי לחיים המערביים. איחדתי בין היהדות לרוחניות. אימצתי פוזה של יהודי –רוחני- מעין גורו קטן שמראה לאנשים בבית כנסת שהמחשבה שלו עמוקה ושהרוחניות יכולה להיות השלמה טובה ליהדות.

אני כאילו קצת מתפכח מהיהדות. כותב במחברת:

"להבדיל מרות, שמקבלת כל אחד במקום שהוא, ולכן יכולה לקבוע גבולות וחוקים, אני רציתי שהמסגרת תאפשר לי לנהל אנשים- לעקוף את זה שאני לא מקבל אותם.

אין עניין לרפא את השבר בעולם וגם לא לאבחן אותו באחרים.

מקסימום לראות את השבר אצלי- זה לחוות את הכאב- ולשאוף להיות מעבר לכך."

למה רציתי כל כך להיות מעבר לכאב? ולמה להתעקש כל כך על הרעיון של 'להישרף בכאב'? הרי אני העברתי ביקורת על אלו שכל הזמן עסוקים בהתניות שלהם. אז למה אני עסוק כל הזמן ברגשות שהן סוג של התניות?

אבל אני כן רואה באל כמשהו שמסייע להתגבר על השבר!

בשיעור יהדות יורם (המורה)שאל אותי: אתה רוצה להיות פילוסוף של השבר?

אני שואל: מי אני? מה רציתי? מה היה הקטע שלי בחיים?

פיתחתי תיאוריה שהכרה בשבר האישי מאפשרת היפתחות אל האחר ואיכפתיות.

מי אמר שזה נכון? ומה אני רוצה להגיד בזה?