מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

זה כבר פסח 2006- אני וכמה יוצאי הודו פונים לתנועה הקיבוצית בבקשה להצטרף לאיזה קיבוץ. מציעים לנו את  שדה נחום. המזכיר רומז לנו שנוכל לקבל שם נחלות ממש מהר- להיות מסודרים כלכלית.
אחרי שבוע נגמרת חופשת הפסח ואני נזכר שהחיים שלי הם בתל אביב- הלימודים, היהדות, התנועה. אין לי מה לנסות להקים קהילה.
מה אני מאחל לעצמי במציאות הזאת? מה אני רוצה מחיים האלו?
אני צריך להישאר במקום אחד, ולהגשים את היעוד שלי: להיות מורה, להתפתח, להעמיק.

אבל מי אמר שאני לא אגשים את היעוד שלי בכל מקרה, גם אם לא אעשה דבר לקדם אותו? גם אם לא אתמסר אליו?  זה הדבר שמעטים בלבד מעיזים לנסות באופן  טוטאלי: לבדוק האם היעוד של אדם יוגשם בכל מקרה, גם אם הוא לא יזיז את עצמו מילימטר, ולא ינתח אפילו מחשבה אחת. בספר של סראמאגו, מגלה ישו ברגע מותו, שכל המרידה שלו הייתה תוכנית עליונה ובכל מקרה לא הייתה לו שום בחירה.

הנה, הדברים הללו עולים בתוכי. מולם יש (ללא רגע מנוחה) כמובן אחריות לתיקון העולם. אבל אני גם אומר שאני רוצה להיות מסודר כלכלית ולמצוא בת זוג.
האמת היא, שכל הסיפור הזה של להיות מסודר כלכלית מרגיש לי כמו התנייה ושאני צריך לעשות את זה כדי שבת הזוג תהיה מרוצה. אני בכלל לא רוצה מערכת יחסים. זה מפחיד מידי. במחשבה אני כאילו כן רוצה, אבל ב'תוך תוכי',  לא.
ומעבר לכל זה אני כמובן לא מסכים לוותר על האיכות הרוחנית: פתיחות, רגישות, מודעות וכו.
במחברת:
מה, שרי אריסון יכולה לעצור את הרוח שמלטפת את פנינו?
. אנשים חיים את החיים האמיתיים אבל תמיד התשוקה לוקחת אותם אל מחוץ לחיים. הפנטזיות מוציאות מהחיים.
אז מה כל זה שווה?

את מכלול הכאב, התשוקה והסבל, אני מכנה "השבר". לא להגיב לשבר- זאת המטרה שאני מציג כלפי העולם וכלפי עצמי.
בשביל לאחות את השבר –יעני מבלי להדחיק אותו- אני מציע כנות. כנות תמלא את מערכות היחסים בעומק תוכן ומשמעות.
במקום ליצור הגנות סביב השבר- אנחנו חושפים אותו לאור.
אם נפגעים ובכל זאת נשארים חשופים- אזי נשמר המפגש הישיר עם החיים- ללא הדחקות ותגובות מעוותות –וכך מתאחה השבר???
האם באמת חשבתי כך? כנראה שכן.
אבל פתאום אני שוב שופך את הקערה: -כאילו מישהו שאל אותי בכלל… כאילו מישהו פה מנסה להכריח אותי להפוך למשהו…. : "האשלייה היא כל כך גדולה!!! כאילו שיש משמעות לזה שאהיה כבר משהו. כאילו שאם אתי הילסום הייתה הופכת ל"מישהו" זה היה משנה משהו כשהנאצים רצחו אותה.
תובנה: להיות פשוט. להיות אני ומי שתרצה תאהב אותי.
היהדות מציבה רף גבוה מידי. העידן החדש- כמו הנצרות- אומר: תסלחו לעצמכם על הכל- תעשו רק מה שאתם רוצים. תהיו פשוטים.
אבל 'הילד הקטן' קופץ, ומתעקש לא להיות פשוט:
אל תאמינו באשליה. תתנו משמעות לאל- תתנו משמעות לנצח.
ועוד הרהורים:
"יש לי רצון שכבר יהיה רגוע. שאפתור את העניין הכלכלי. אני נוטה לחשוב מצומצם: מתי כבר אחרים יעריכו אותי. אבל אין לי מושג מה האתגרים הבאים שאלוהים יטיל עליי, ועם המחשבה המצומצמת אני מחמיץ את האינסופיות של החיים.

"אני בוחר מה אני רוצה לחוות בחיים שלי: האם אני מוכן להיות גדול? להגיד לאנשים מה לעשות?
כמה גדול אני מוכן להיות?
האגו שלי גדול ולכן יש בי חוסר הערכה כלפי אחרים. אבל יש חוסר התאמה בין הדעה הגבוהה שיש לי על עצמי לבין ההצלחה החומרית בשטח. את ההערכה הגבוהה אינני מסוגל לתרגם לכסף ואז יש חוסר איזון בין ההערכה לבין חוסר הביטחון.

אבל: אסור להיות קצר רוח ואסור לדחוק הצידה את הותיקים כמו שנדב ואביהוא ניסו לעשות.

שאלה: מה אני בעצם רוצה?  תשובה: להגשים את היעוד שלי+ להיות בזוגיות.

ומצד שני:
אם החברה פשוט דוחפת אנשים ללמוד ולהתחתן- זה לא יעבוד.

האם אני טוען שבלי מודעות יקרה כשל?

נתפסים לצורה: אם הייתי מתחתן עם מ' אז הבעייה של זוגיות הייתה נפתרת כי הצורה התקיימה. אבל אם לא הייתי מוכן לזה אז משהו בי היה נאלץ להיחנק, להיות מודחק בשביל להשיג כבר את הצורה. ואז –כמו שפרויד אומר: שובו של המודחק….

אני מתחיל לכתוב קצת במעריב.
כותב כתבה על "דייט לייט": על הרצון שלנו לצאת ממצב הרווקות. אני לא אומר שם שלא צריך לרצות לצאת- אבל מציע מעין פשרה רוחנית של- עדיין לרצות, אבל לא לראות בזה גאולה.
הכתבה:

באחד הלילות האחרונים חלמתי חלום. בחלומי הייתי באירוע חברתי כלשהוא. ישבתי על כיסא בר לצד חבר שלי והוא הצביע על מישהי שמצאה חן בעיניו. אז סיפרתי לו שבדיוק לפני חצי שעה (כלומר במסיבה עצמה), יצאתי איתה ל"דייט" של עשר דקות אבל זה לא היה זה…..
אז אולי המצב הנפשי- התנהגותי של "אני יוצא עם בחורות", כדרך להגיע לזוגיות הוא קונספציה מוטעית? אולי אנחנו פשוט מניחים כי זו הדרך שעלינו ללכת בה? אולי לא עלה בדעתנו כי זה לא באמת מקדם אותנו לכיוון של זוגיות? אולי להפך, אולי דווקא הדבר שאנו עושים כדי לקדם את עצמנו למטרה, הוא אשר מרחיק אותנו ממנה?
ואולי הסיבה שונה ואנחנו מגינים על עצמנו בצורה זו (של דייטים) מפני שבתוך תוכנו אנחנו עדיין לא באמת מוכנים להתחייבות, או להיפתח לקשר. מכיוון שאיננו מודעים לכך או שאיננו רוצים להודות בכך – אנחנו ממשיכים להצהיר על עצמנו כמחפשים קשר.
אולי זה הרצון לשמור את כל האפשרויות פתוחות ולדעת שתמיד תהיה לנו אפשרות למצוא משהו "יותר מושלם" או יותר מרגש.

ומה אני (היעוץ הגדול) ממליץ לאנשים לעשות ?
"אם כן, מה יכול לקדם לכיוון זוגיות? אולי דווקא לצאת תמיד רק עם מישהי אחת. הכוונה אינה רק באופן מעשי, אלא גם באופן תפיסתי: מי שאתה יוצא איתה כעת, אמורה להיות האחרונה שתצא איתה. אם זה לא יהיה זה, אז שוב תצא עם מישהי שתהיה האחרונה שתצא איתה… ואם זה יכשל אז נצא עם מישהי נוספת שתהיה האחרונה."

במאמר הבא אני אפילו מעט לועג לסניאסית שטוענת שטוב לה עם הלבד שלה- אך אני כמובן לא אגיד שרע לי עם הלבד שלי.

אני רואה אנשים שלא אוכלים נכון, לא יושבים נכון- חיים בהרבה מתח ולחץ- וזה מחזק את התחושה שלי של הכל או כלום- מה כל השאר שווה אם אתה במתח-?אם אתה מדבר כל היום בפלאפון. זה היה מטריף אותי שמ' מדברת כל הזמן בטלפון- כאילו שאם היא רוחנית אז היא צריכה לעבוד בעבודות נטולות לחץ.
מצד שני נהניתי שהיא חזקה ודרך אגב- הכי חשוב להגיד בעצם- נהניתי גם אני להיות חזק בשיטים- להיות גבר- להיות מישהו שמקשיבים לו, להתמסר לעבודה ולאחריות שהייתה לי שם.
אבל אני חושב שזה היה יותר כשיטה "ללכת מעבר לאני", כמו באיזה מנזר זן עתיק  שרק משרתים כל היום. לא האמנתי ש"לדבר עצמו" יש כבר את המשמעות מגולמת בתוכו. כלומר ההתמסרות לא ככלי אלא כמטרה. גם נהניתי מתשומת הלב שקיבלתי- מזה שכאילו יש לי מקום- יש לי תפקיד.
פעם רצתי בים ופתאום גיליתי שאיבדתי את הכובע שלי. פניתי לאחור ורצתי לחפש את הכובע ופתאום הרגשתי שיש לי משמעות- שמשהו חיצוני נתן לי תחושת משמעות מהותית— אבל זה נשאר בתור משהו לספר לחברה…
דבר נוסף שהתחלתי להבין כשגרתי באשרם בשיטים, זה שהרוחניות השטיחה את ההבדלים בין נשים לגברים. כתבתי על זה שאישה צריכה להתחבר לנשיות שלה ולא לרצות להיות כזאת רוחנית של מיינד וסקס חופשי שנשיות זה לרצות גבר אחד. להיות עם גבר אחד. לא טוב להיות פרוצים מידי.
בספטמבר 2006, פותח קבוצת תנועה באישור של רות. בפלייר אני כותב שהתנועה מביאה לתפיסה עמוקה ורב מימדית של המציאות.
אני מתכוון בכך שהתלמידים שלי ילמדו לראות רבדים מעודנים יותר של המציאות ולא רק את הרובד הגס שלה. רק שאצלי יש רק רבדים מעודנים והרובד הגס לא קיים כלל. אין לי בית, אין לי מקצוע- בקיצור, רבדים מעודנים בלבד. החיים שלי הם כמו מהות שאין לה קליפה לשבת עליה. אולי אפילו הם לא מהות- כי זה לא מתחלק באמת למהות וקליפה: זאת מהות וזאת מהות.
מנותק ממהות אחת, אבל מלמד איך לנוע בין המהויות:
"אנחנו חזקים….
יכולים לערוף למישהו את הראש….   
כדי למשוך תלמידים,אני מפרסם כתבה על תנועה:
"דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה. יש צורך ואפשרות – כמבוגרים – להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.

המציאות, אף שהיא נתפסת בעינינו כחירות, היא למעשה כפייה! היא כופה עלינו רגשות מסוימים, תשוקות, ואת הדרך בה גופנו מוחזק. העבודה התנועתית היא הליכה נגד כפייתה של המציאות – מאבק לשנות את הרגלי התנועה שלנו, ואת התלות שלנו בסוג החוויות והרגשות שאנחנו חווים.

ישנו מקום שהוא מעבר לחוויה ולתפיסה השטוחה של הגוף והחיים. מקום שרגיש לעצמו ומחויב לאחר.

אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות
הנפשית, דרושה התמסרות.

התמסרות פירושה מצד אחד להיכנע לכפייה של המציאות ולהיות מוכנים להרגיש כאב, שקט ושעמום, ומצד שני, ללכת נגד כפייתה של המציאות, ולשנות את חיינו."

עדיין ביהדות, למרות ששוכב עם בחורות. מנסה להתאושש מהפרידה.

כל זה גורם לי לקפוא. לא להרוויח כסף,ולא להוציא.לא למצוא חברה, אבל גם לא להפסיק לחפש.

אני מאוכזב מהרצון האנושי –או אולי הצורך- לעשות למען ביתי ולמען עצמי. בספר של לוינס אני מתלהב מהביקורת שלו על אנשים שיושבים 'סתם' בבתי קפה. כשסיפרתי על זה לראדו הוא אמר שזה בגלל שלוינס היה בשואה. אני עדיין לא מבין את הקשר כאן.

אני לא מוכן להיכנס למשחק. מתעקש להשקיף מהצד: אם זוגיות אומרת קטנוניות- אני לא רוצה. אם להרוויח כסף אומר לנצל -אני לא רוצה. אם החיים דורשים מורכבות- אני אעמוד על הסף.

                                                                                                                                           האם אי אפשר גם לחוות כאב- וגם להיכנס 'לתוך החיים'? אם הייתי מעיז לעשות, לקום, ליפול, להתמסר לחיים, ללכת על דברים עד הסוף בלי לדעת כלום, אולי אז הייתי מבין שפשוט נתפסתי לצורה של דברים- לצורה השלילית שלהם. 
אני יוצא נגד הכפייה של המציאות, שכופה עלינו לרצות את החיים- שגורמת לנו לשנוא לכאוב, לפחד- אני רוצה ללכת מעבר לזה.אני אפילו שואל את עצמי הייתכן שהאגו הוא טעות? מזל שאני עונה לעצמי שלא תיתכן טעות בבריאה.באותו זמן אני כותב שהתנועה עוזרת לנו להתנגד לכפיה של המציאות

זה אומר שבגלל ששיעורי התנועה של רות יוצרים טרנספורמציה- רציתי להשתמש בזה בשביל להשתחרר מהעולם- למצוא עולם בתוך עצמי- ולא להיות זקוק לעולם שבחוץ.מכיוון שגיליתי כל כך הרבה על החיים- על להרגיש, על לחיות מתוך הלב, על נוכחות ומודעות – לא שמתי לב שאני קצת מחוץ לחיים.חשבתי שאנשים שאינם מגיעים למקומות הנפלאים הללו- אין להם כלום בחיים.שכל מי שלא רוחני- לא חי באמת.כשאני מנסה לחזור ל'שוק' ולצאת שוב לדייטים, אני מחליט לעקוף את הפחד מההתמסרות על ידי זה שאצא איתה, בלי שום הגדרה ובלי שום רעיון של מה אמור לקרות.במחברת:להיות סניאס אמיתי זה באמת לחיות בבלתי ידוע. לצאת עם מישהי בלי לפחד שהחיים ירמו אותי- בלי לחשוב שאולי היא תהיה חברה שלי- פשוט להיות איתה בבלתי ידוע. להיפטר מרעיונות על מה אמור לקרות ועל איך דברים אמורים להיות השיטה לא מוכיחה את עצמה. מה עושים אם גם לחיות בבלתי ידוע אני לא מצליח?ממשיך בחיבור על לוינס ומסביר למה מערכת יחסים היא כזאת בעייתית:

"התלות הנפשית והמינית, גורמים להתעסקות רבה מידי בזוגיות, במיוחד שזו נתפסת כספקית המשמעות העיקרית, וגורמים לעייפות, להסתגרות של בני הזוג בעצמם, לתלות מוגזמת במין, ולאדישות לעולם החיצוני"…

 מלוינס לקחתי את הביקורת על אהבה מודרנית שהיא לא ממש אהבה.  אני חותר לסוג חדש של רוחניות – עם מוסר ואחריות- שהמצפון שלי לא יגיד שאני אגואיסט. (ניצול השואה….)